מרחק נגיעה

כשאני מדברת עם הדס רז מאביאל, צף ועלה בזיכרוני זיכרון אישי מגיל 4: לילה, סופת רעמים וברקים בחוץ, וילד מבוהל בחדר שלי בבית הילדים בקיבוץ אומר שהוא מפחד מהרעמים והברקים. הוא מסתיר את ראשו בשמיכה ומציץ החוצה בעיניו הגדולות והמבוהלות, ואנחנו, אני והילדים האחרים בחדר, מקיפים אותו ומנסים להרגיע אותו במילים. אין הורים בבניין, אין בו מבוגרים בכלל, ואם אנחנו לא נשמש אחד לשני מעין הורים חלופיים בלילות, מי יעשה זאת?

הזיכרונות של הדס, בת 47, נשואה לדורון ואם ל-2, מתגובתם של חלק מהילדים ללינה המשותפת בקיבוץ, חזקים יותר משלי. היא גדלה והתחנכה בקיבוץ העוגן של השומר הצעיר ומעולם לא ישנה בבית הוריה. "ישנתי כל השנים בלינה משותפת, בבניין אחר מזה שהורי ישנו בו. לי אישית אמנם אין זיכרונות טראומטיים וכואבים מהלינה המשותפת, אבל אני זוכרת ילדים שהיה להם קשה מאוד עם השיטה. ברגע שנהייתי אמא, לפני 12 שנים, נראה לי מובן מאליו שאשן עם הילדים, ובגיל הינקות שלהם אשן איתם לא רק באותו חדר, אלא צמוד יותר. נראה לי הזוי לא לישון שהילד במרחק נגיעה, ומה שנראה לי בילדותי מובן מאליו כי זה היה מה שהכרתי, נראה לי עכשיו כאפשרות לא הגיונית".

היא ובעלה התכוננו בכל זאת לשינה בדרך הקונבנציונלית יותר, ומספר ימים לפני לידת הבת הרכיבו את העריסה שבנה אביה של הדס, הנגר המיתולוגי של הקיבוץ. "זו הייתה עריסה מתנדנדת מדהימה, היא כבר הייתה מורכבת בחדר השינה שלנו, ופתאום הרגשנו שהיא רחוקה מדי מהמיטה שלנו. דורון, נגר חובב, שאל אותי: 'שם היא הולכת לישון?' האסימון נפל לי ואמרתי לו 'לא'. דורון יצא ובנה, מארגזי העמסה שפירק, מיטת תינוק בעלת שלוש דפנות שניתן להצמיד למיטת ההורים. יצאה לו מיטה מאוד נחמדה".

חברים רצו גם

השינה עם ילדיה בעודם תינוקות ופעוטות באה לה טבעי: "אני רוצה לגעת בתינוקת שלי, להיות לידה. כל אמא מתחילה בודקת את התינוק שלה 20 פעם בלילה: טמפרטורה, אם הוא רטוב… כשאת ישנה לידו את עושה את זה באופן טבעי, ולפעמים אפילו לא זוכרת בבוקר שהתעוררת. הנקתי, ומכיוון שהיא ישנה צמוד אלי, יכולתי להניק כשאני חצי רדומה, אני והתינוקת זכינו לשינה רגועה ולא זכרתי בבוקר את הנקות הלילה. ברגע שהתינוקת הייתה זזה, נאנחת, הייתי יכולה לעזור לה הרבה לפני שהייתה מגיעה לבכי, דבר שלא היה יכול לקרות אילו ישנה בחדר אחר. השנה הראשונה עם תינוק יכולה להיות כל כך קשה, רגשית ופיזית, אז למה לא להקל איפה שאפשר?".

בהמשך לחוויה הטובה, מכרים התחילו לבקש מבני הזוג מיטות דומות, שלא היו קיימות אז בארץ. ההתלהבות גרמה להם להפוך את זה למקצוע ולהקים בבנימינה את "מיטונת", עסק בו הם בונים ומוכרים מיטות לתינוקות ופעוטות שניתן להצמיד למיטת ההורים, עם דופן רביעית שניתנת להרכבה אם רוצים להפוך את המיטה למיטת תינוקות רגילה, ואפשרות לעבור למיטת תינוק גדולה יותר שהופכת למיטת מעבר. דורון הוא מוזיקאי ובעלי חומוס "שוקה" בבנימינה, והדס עורכת וידאו במקצועה. "היה לנו בית ספר פרטי למוזיקה בבית. ב~2008 החלטנו לסגור את בית הספר ולהתרכז במיטות".

הרעיון של שינה עם התינוקות הוא בהחלט לא המצאה מודרנית, להיפך: הרעיון של שינה בנפרד מהם היא המצאה מודרנית מערבית. "לאורך ההיסטוריה, עד לפני כ-200 שנה, שינה עם תינוקות הייתה המצב המקובל. יש מחקרים שמראים שאצל תינוקות שישנים עם הוריהם שיעור המוות בעריסה נמוך הרבה יותר, בין השאר משום שהתינוק מסנכרן את נשימותיו עם נשימות האם. ולראיה, ביפן, שבה רווחת שינה משותפת של הורים ותינוקות באותה מיטה, שיעור מקרי המוות בעריסה נמוך מאוד. ההסתייגויות בנוגע לשינה עם ילדים התחילו לעלות על ידי הכנסייה בימי הביניים, ובמאה ה~19 באה הפסיכולוגיה המודרנית והעלתה התנגדויות נוספות: שזה יגרום לילד להיות תלותי מדי, מפונק, שאסור לו להתרגל לשינה עם הוריו. אני יכולה לספר שבתנו, יולי, ישנה איתנו עד גיל שנתיים ואז עברה לחדר משלה, בגיל 3 חזרה לישון איתנו, בגיל 4 עברה לחדר שלה בלי בעיה, ומעולם לא ניסתה לעבור שוב למיטת ההורים. אני מרגישה שהיא קיבלה בשנים הראשונות, שבהן ישנה איתנו, המון ביטחון. ובעיניי, 'לפנק' תינוק זה מאוד מאוד כיף".

ובכל זאת, בניית מיטה מיוחדת, צמודה למיטת ההורים אך חיצונית לה, באה לתת פתרון לדאגה מכך שבשינה עם התינוק באותה מיטה יש סכנה.

"נכון, משום שמיטת מבוגרים היא בכל זאת סביבה לא בטוחה לתינוק: מזרון רך מדי, שמיכות כבדות מדי ועוד. המיטה המיוחדת שפיתחנו מאפשרת לתינוק להישאר בקרבה אידיאלית להוריו, במרב הבטיחות".

הדס מספרת שאת התגובות הנלהבות ביותר לרעיון היא מקבלת מהאמהות של ההריוניות, הסבתות לעתיד. "הסבתות יודעות מניסיונן בדיוק על מה מדובר ומה זה פותר. הנשים המבוגרות אומרות: 'איך לא היה דבר כזה בזמני?'".