חלל רחב ידיים, מאות אמנים ישראליים, מגוון עצום של עבודות אמנות ישראלית, הרצאות, הופעות, סדנאות ואחת לי- מור כהן, שיחד עם חזון, תעוזה ורצון עז לקדם את האמנות והאמנים הישראליים, הקימה לפני חמש שנים את גלריית art & about באזור התעשייה של עמק חפר, שכמותה לא נראתה בארץ.
לי- מור כהן (47) עוסקת כבר מעל לשני עשורים בהפקה ואוצרות של אירועי אמנות מגוונים בארץ ובאירופה. לעמק חפר הגיעה לפני כעשור עם שני ילדיה. כיום היא מתגוררת באליכין יחד עם בן זוגה, אמן בעצמו, והילדים, שכבר הספיקו לגדול ולהתחבר כמו אמא לאמנות. לפני חמש שנים הימרה בענק והקימה את art &about, גלריה מדהימה ביופייה המציגה תערוכות אמנות בקנה מידה גדול ומצליחה לגשר בין האמנים הישראליים לקהל צרכני האמנות המקומי.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, לי- מור ראתה עולם. כשהגיעה לגיל ההתבגרות שלטה בשלוש שפות (עברית, פורטוגזית וגם ספרדית, שפת האם שלה) והסתגלה במהרה לשינויים התכופים בחייה. "אני בת לשני הורים דיפלומטיים. אבא שלי עובד מוסד לשעבר, חצי מרגל כזה. הכל היה תמיד מאד סודי ואף פעם לא באמת ידעתי יותר מדי על מה ששניהם עשו. טיילנו הרבה בעולם והילדות שלי כולה הייתה על קו ארה"ב- דרום אמריקה, כך שכילדה, ראיתי כל מקום אפשרי. מצד שני, כל כמה שנים עברנו למקום חדש".
"ההורים שלי העריכו אמנות. ביקרנו בהרבה תערוכות ובמוזיאונים הכי גדולים בעולם. את הגוגנהיים אני מכירה מגיל ארבע. הייתה עלינו אבטחה כבדה וכל הזמן שמרו עלינו כך שלא יכולנו להסתובב בחופשיות, אבל אני חושבת שלפני שצריך לדעת ולאהוב אמנות, צריך לא לפחד. ונראה לי ששילוב של הורים שהם אנשי מוסד, שזזים כל הזמן והכל כל כך חשאי, נותן לך איזשהו ביטחון לא לפחד מכלום. בזכות זה הצלחתי להרים אלף מ"ר של אמנות ישראלית בעמק חפר".
כבר בגיל 15 פנתה להגשים את עצמה ויצאה לעיר הגדולה. "אחי הגדול עבד באותה תקופה בניו יורק והיו לו שם דוכנים וירידים. הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לתת לי לעבור לגור איתו בניו יורק, שם אלמד אנגלית במשך שנתיים, עד שהם יסיימו את השליחות שלהם בברזיל. הרעיון היה שאחזור איתם לארץ בדיוק בזמן להתגייס לצבא".
אלא שכמה חודשים בניו יורק הספיקו לגרום ללי- מור להתאהב במטרופולין התוסס, והשנתיים התארכו למעל עשור. ודווקא בניו יורק הסואנת מצאה עצמה לי-מור מתקרבת לישראל דרך ישראלים שפגשה בעיר. בביקור הראשון שלה בארץ אחרי שנים ארוכות עסקה בעיקר בכיבוי שריפות והרגעת רוחות. "היו לי בעיות עם הצבא, נחשבתי לעריקה. חזרתי לכאן נשואה, אבל לא באמת, רק בשביל להסדיר את העניינים. המטרה העיקרית שלי הייתה להרגיע את אבא שלי, שמאד כעס שלא חזרתי הנה כדי להתגייס, שלא עשיתי את המסלול שהיה מצופה ממני כילדה של דיפלומטים".
בגיל 24 לי- מור חזרה לישראל, והפעם כדי להישאר. חברה שעבדה בחנות הצילום "פוטוגן" בתל אביב הציעה לה לעבוד בחנות ופתחה בפניה את הדלת לעולם האמנות הישראלי. "הגעתי בגישה אחרת, שלא הייתה קיימת כאן עדיין, של שירותיות, נתינה והקשבה ללקוחות. זו הייתה תקופת הפיגועים ומהר מאד כבר היינו פתוחים כל יום עד חצות. זיו קורן, אלדד רפאלי, משה שי, ידיעות אחרונות, מעריב, כולם עבדו איתנו. אמנם עבדתי 24/7, אבל הצלחנו להפוך את עולם הצילום למשהו מהיר, נגיש ואיכותי".
לי- מור נשארה בחנות כשמונה שנים, עד שהצילום הדיגיטלי נכנס לתמונה והבעלים של החנות לא הצליח להדביק את הקצב ולהישאר מסונכרן עם הקידמה. לאחר שנחתם פרק זה, שמעה שאחת מחברותיה הטובות ביותר, שהתגוררה בניו יורק, חלתה באיידס. "החלטתי לעזוב הכל וטסתי לניו יורק לכמה חודשים כדי להיות איתה. באותה התקופה גיליתי את כל מה שקשור בעולם ה-HIV וכשחזרתי ארצה עם הידע הזה, היה לי צורך חזק להעביר אותו הלאה."
חברתה נפטרה מהמחלה לאחר כמה שנים. כשעבדה בפוטוגן, לי- מור שמעה על הזמרת עפרה חזה שנפטרה אף היא מהמחלה, והחליטה לעשות מעשה. "כשעפרה נפטרה ביקשתי מהצלם זיו קורן תצלום שלה והדפסתי אותו בגודל עצום, שמילא את כל חלון הראווה של החנות. בטוש אדום כתבתי 'הבושה הורגת'. מאד כעסו עליי, היה דיון קשה סביב הנושא. אבל אם אני מסתכלת על זה היום, אז כן, היא מתה מהבושה, כי אם היא לא הייתה מתביישת במחלה, יכול מאד להיות שהיא הייתה מצליחה להמשיך לחיות איתה. אבל היא הייתה מפורסמת, הייתה לה אחריות ואם היא הייתה אומרת משפט קטן כמו 'תשתמשו בקונדומים' היא הייתה יכולה להציל הרבה אנשים. אהבתי אותה, אבל לא סלחתי לה על זה".
החיבור של לי- מור לנושא הוביל אותה להתנדב בוועד למלחמה באיידס ולהפיק את תערוכת האמנות הישראלית למען חולי האיידס בישראל מטעם הוועד ובחסות בנק הפועלים, שיתוף פעולה שנמשך 18 שנים. "זה התחיל בקטן, הרעיון של מכירת עבודות אמנות למען 'הוועד למלחמה באיידס' היה הרעיון של רני רהב ולאה רבין. רני פתח את הבית שלו עבור המטרה הזו והתערוכה הראשונה והשנייה היו בגינה שלו".
כיצד הפכתם את האירוע הקטן להפקה ענקית בשיתוף בנק הפועלים?
"בשנה השלישית לקחתי את ההפקה ואת ההתעסקות עם האמנים. הפכנו את האירוע ממשהו קטן וחמוד לתערוכה של מאות עבודות אמנות שנתרמו ע"י אמנים חשובים כתרומה מלאה לוועד. הלכתי לאמנים אחד אחד ושכנעתי אותם להשתתף, בעזרת הידע שלי על אמנות וגם על איידס. זה עבד טוב מאד לכולם, גם עבור האמנים, שקיבלו במה מאד טובה וגם עבור הוועד, שקיבל בכל שנה תרומה משמעותית. רני הזמין את כל הלקוחות שלו וזה הפך להיות אירוע מאד מוצלח, אבל גדול מדי לגינה של רני, לכן פנינו לבנק הפועלים".
במשך כשני עשורים לי- מור הפיקה את התערוכה השנתית בבניין הנהלת בנק הפועלים וכל שנה, למשך סופשבוע אחד, הבניין על שש קומותיו, נראה ממש כמו הגוגנהיים. המבקרים הרבים עלו במעלית עד הקומה האחרונה בבניין ומשם ירדו ברגל, לצפות באמנות ישראלית מופלאה שקישטה את קירותיו וכמובן, רכשו אמנות ותרמו למטרה החשובה.
למה הנושא היה כל כך חשוב עבורך?
"איידס נתפס בעבר כמחלה שקשורה להומואים ולנרקומנים, זה היה רחוק מהמציאות, אז וגם כיום. הבעיה עם איידס, יותר מכל, זה הסטיגמה הקשה והקשרים האישיים. הקרבה הגדולה שלי לנשאים שלא יכולים להתקדם במערכות יחסים עקב הבורות לגבי המחלה העסיקה אותי והיה לי חשוב לתרום למאבק בדרך שלי".
למה בעצם החלטת לפתוח את הגלריה?
"כשהפקתי את התערוכה של בנק הפועלים הבנתי שקיימת מצוקה אדירה של אמנים שפשוט רוצים למכור את האמנות שלהם. המון פעמים ביקשו שאמכור עבורם את העבודות שלהם. לקח לי זמן לעשות עסקים עם האמנים, עד אז לא נגעתי בכסף מול האמנים עצמם. הפקתי תערוכה ענקית במינכן של אמנים ישראלים והיה ברור לי שהקשרים שפיתחתי מחייבים אותי לחזור לארץ ולפתוח חלל ענק עם הרבה מאד עבודות אמנות ישראליות. החלטתי שאשקיע את המאמץ, הידע שצברתי והיכולות שלי בקידום מקצועי ומסחרי של האמנות הישראלית".
מדוע האמנים הישראליים מתקשים למכור את עבודות האמנות שלהם בעצמם?
"אמנים הם גאונים של ממש, אבל לרוב אין להם מושג בעולם הפיננסי. עולם האמנות השתנה בצורה משמעותית והיום לא רק אספנים קונים אמנות, אבל בשביל למכור, צריך להציג. אצל האמן בסטודיו, או דרך הפייסבוק והאינסטגרם, היא לרוב לא תימכר. אני מנסה לייצר מציאות חדשה בה האמנים יתייחסו לאמנות שלהם כמקצוע לכל דבר ויבינו שזה לא רק הקנבס והצבעים אלא יחסי ציבור ומשאבי פרסום גדולים. שילוב של מאות אמנים יחד מייצר תקציבים הרבה יותר גדולים לפרסום כדי לקדם את כולם. לכן גלריה גדולה לאמנות, כמו art & about , בשיתוף פעולה חברתי, נותן לאמנים את האפשרות לחשיפה הרבה יותר גדולה, בארץ וגם בעולם."
ובהקשר הזה, מה לדעתך מייחד את האמנות והאמנים הישראליים?
"אני חושבת שיש לנו בארץ אמנות מצוינת. מה שמדהים באמנות הישראלית זה שהיא קרובה באיכויות שלה לאמנות האירופאית, אבל האמנים הישראלים אינם מוערכים כמו האירופאים. אמן ישראלי ימכור בארץ עבודת אמנות יקרה בעשרים אלף דולר ואילו אמן אירופאי באותה רמה ימכור בסכום הגבוה פי שלוש. הבעיה העיקרית של האמנות הישראלית היא לצאת מהמקום של 'רק בישראל' ולהתחבר אל העולם הגדול".
אחרי חיים שלמים בערים הגדולות ביותר, מוקפת בעשייה אמנותית, לי- מור החליטה לעבור לגור בעמק חפר, רחוק מתל אביב הסואנת. "עד גיל 37 הייתי בטוחה שעגבניות גדלות בסופר. הייתי מאד עירונית, ניו יורקרית לשעבר, שנים בדרום אמריקה, ארגנטינה, תל אביב. הבאתי שני ילדים לעולם לבד, מתוך כוונה ברורה לגדל אותם לבד בלי לחלוק בהחלטות שלי עם בן זוג או בעל ובלי לוותר על החופש שלי. האבא הוא בחור גרמני, אנחנו חברים טובים, אבל הוא פשוט לא קורץ מחומר אבהי בשום צורה. מהר מאד גיליתי שלבד בעיר עם שני ילדים ובלי חנייה זה סיוט. חברה אמרה לי 'בואי לעמק חפר'. הגעתי לכאן וראיתי בית קטן ומהמם עם שלושה דונם חצר וחנייה ליד הבית. יום למחרת עברנו לכאן. אנחנו כבר עשור בעמק חפר ובזמן הזה למדתי המן על חקלאות, טבע ועל החיים מחוץ לעיר. נרגעתי, התבגרתי".
למה החלטת לפתוח את art & about דווקא בעמק חפר?
"עמק חפר זה אזור מהמם, מאד יפה פה והאנשים פה באמת מקסימים. היה נראה לי ברור שאם אני הולכת לגור כאן כ"כ הרבה שנים, מתבקש שאשלב את זה עם עשייה ואפתח פה מקום שיביא לכאן תרבות, הופעות, הרצאות. מה גם שמבחינתי, עמק חפר היא מרכז הארץ והרבה יותר נוח להגיע אלינו מאשר לכל מקום אחר בארץ."
ומי מגיע לגלריה?
"מגיעים אלינו מכל הארץ, מצפון לדרום, גם חדרה נכנסת עכשיו יותר ויותר לתמונה, אבל מגיעים אלינו פחות מעמק חפר. אני חושבת שתושבי עמק חפר גרים פה כי הם באמת לא צריכים תרבות סואנת, אירועים והרצאות וזה פחות מעניין אותם. יש לי רצון מאד גדול לשנות את זה ולגרום גם להם להגיע, אבל אני חושבת שכשהם יוצאים, הם מעדיפים כבר לנסוע לתל אביב ולעשות סיבוב שלם, עם מסעדה, או בר. זה לא מספיק שפתחתי את הגלריה הכי יפה בארץ, יש כאן מצוקה קולינרית אדירה, אנחנו צריכים שיהיו כאן מסעדות, חנויות, ברים. אני מקווה שזה משהו שישתנה בקרוב ושהמקומיים יפרגנו לעסקים שנפתחים כאן כדי שהם לא ייעלמו".
אז אמנות היא לא רק לבעלי ההון?
"בארץ אין עדיין את ההבנה שכשאתה קונה בית, אתה אמור להשאיר תקציב גם לאמנות. אנשים משקיעים מיליונים בבית יפהפה, אבל בסוף, קירותיו ריקים. לאט לאט אנחנו משנים את התודעה הזו, הכל זה עניין של תהליך. בעיניי בכל בית, לפחות מעל לספה שרכשתם, צריכה להיות עבודת אמנות, שעושה את כל ההבדל בסלון ומשקפת את מי שאתם, את ה-personality שלכם. זה רק עניין של זמן עד שכולם יבינו שזה לא יכול להיות אחרת".
ומה החזון לעתיד?
"ש-art & about תהיה מקום עלייה לרגל. אני מכוונת לשם מתוך אמונה בגלריה הזאת ואני משקיעה בה את כל מה שיש לי בידיעה ברורה שבסופו של דבר, כל יום יעלו לבקר פה כמו במוזיאון. אני חושבת שאנחנו בכיוון הנכון, צריך הרבה אוויר וסבלנות".
