סיפוריהם מעוררי ההשראה של יוצאי אתיופיה בדרכם רצופת התלאות לארץ ישראל, נחשפים בשנים האחרונות. זאת בעקבות מיזם "סיפור על הדרך", במסגרתו מתקיימים מפגשים בהם מספרים יוצאי אתיופיה את סיפורם וקורות עלייתם ארצה, מתוך ההבנה שהיכרות היא המפתח למיגור דעות קדומות ושסעים בחברה. לאחרונה התקיים בטורבינה מרכז צעירים חדרה ערב ייחודי בשיתוף עם תוכנית "הישגים" ומיזם "סיפור על הדרך", בהובלת צעירי הקהילה בחדרה, בו דניאל אלמשט סיפר את סיפורו האישי.
"כשמדברים על עליית יוצאי אתיופיה, רבים טועים להניח שמדובר בעלייה שהתחילה לראשונה בשנות השמונים", מסביר דניאל אלמשט (46), שעלה מאתיופיה בשנת 83'. "למעשה, הניסיונות הראשונים של יהודי אתיופיה לעלות לארץ נעשו עוד במאה ה 19, הרבה לפני הקמת התנועה הציונית, כשהרצל רק נולד. המשפחות שפתחו במסען הרגלי לכיוון ישראל לא צלחו במסען, חלק נספו בדרך ואחרים הצליחו לשוב בחזרה לכפריהם".
דניאל מרחיב לגבי ההיסטוריה של ביתא ישראל (הקהילה היהודית באתיופיה), שקיימה באתיופיה אורח חיים יהודי לפי הלכות הבית הראשון, תועדה ונחקרה כבר בתחילת המאה ה-20. "בשנות ה 50 מתחילים להקים בתי ספר יהודיים בכפרים של הקהילה. במקביל, מגיעים לארץ עשרות נערים אשר לומדים עברית ועם חזרתם לאתיופיה מלמדים גם את הקהילה היהודית את השפה. מדינת ישראל כבר הייתה קיימת והממשלה ידעה על קיומנו, אך באותן השנים לא עשתה דבר כדי להעלות אותנו לארץ".
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1973 עם פסיקתו ההיסטורית של הרב עובדיה יוסף, שבניגוד לעמדת הממשלה ואף בניגוד לעמדתם של רבנים רבים, הכריז כי צאצאי העדה האתיופית הם יהודים לכל דבר. "הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה, ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה. ושבו בנים לגבולם" כתב אז הרב יוסף בפסק ההלכה שהכשיר למעשה את עליית העדה האתיופית לישראל.
אלא שעלייתו לשלטון של מנגיסטו היילה מריאם ב-1974 טרפה את הקלפים. מנגיסטו, שנחשב כקומוניסט וגם שימש כראשו של צבא אתיופיה, הוציא להורג את יריביו וניהל שלטון טוטליטרי ואכזר. "בעקבות שלטונו הצבאי של מנגיסטו מתחיל מרד באתיופיה, מה שבדיעבד סייע לנו לעלות ארצה. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט שהקימה בתי ספר בכפרים יהודים באתיופיה, ברח וחצה את הגבול לסודאן. שם, פנה לרשת אורט בה עבד, בבקשה להעלות את יהודי אתיופיה דרך סודאן. המידע נמסר לממשלת ישראל ואף הגיע למוסד. סוכני מוסד הגיעו לסודאן והחלו לתור אחר דרכים להעלות את היהודים ארצה. הם מצאו כפר נופש נטוש, שם הקימו מחנה ליוצאי אתיופיה, שהגיעו לסודאן כפליטי מלחמה. המוסד גם גייס אתיופים שתפקידם היה לאתר את אותם יהודים שצעדו לסודאן ולהביא אותם למחנה, ומשם לארץ ישראל באוניות ואחר כך במטוסים".
באותן השנים, דניאל היה ילד. מגיל חמש עבד כרועה צאן בכפרו, עדי-סודו. כשהיה כבן שמונה, הוריו החליטו לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח ולעלות לארץ ישראל דרך גבול סודן. "צעדנו כשלושה שבועות בעקבות מדריך שהכיר את הדרך. ילדים, נשים בהריון, מבוגרים וקשישים, לא הייתה את הפריבילגיה להשאיר מישהו מאחור. בחלק מהמקומות בהם צעדנו, בשל החום הכבד וכדי שהחיילים לא יזהו אותנו, צעדנו בלילה ונחנו ביום. במהלך הדרך הארוכה נשדדנו כמה פעמים, ככל הנראה ע"י שודדים ששיתפו פעולה עם המדריך שלנו. אנשים נפצעו ואף נספו בדרך, חלק היו כל כך צמאים שנאלצו בשלב מסוים לשתות את השתן שלהם".
לאחר תלאות המסע המפרך הגיעה הקבוצה לגבול בין אתיופיה וסודן. ראשי המשפחות פנו להירשם כפליטי מלחמה והנשים והילדים המתינו בחום הלוהט. "בזמן שהמתנו בחוץ לראשי המשפחות, חיילים מהממשל האתיופי ראו אותנו והבינו שאנחנו מנסים לעבור את הגבול. הם הגיעו אלינו והחלו להכות בנו ולנסות להעלות אותנו למשאיות בדרך חזרה לאתיופיה. למזלנו הרב, הסודנים ראו את זה בזמן והצליחו להבריח את החיילים. כל קבוצה צעדה מסלול דומה בדרך לסודאן, לכולם יש סיפורים מרתקים, רבים לא שרדו את המסע, חלק גם הלכו לאיבוד ונחטפו והושארו בכוח בסודאן. היה דרוש לנו הרבה מזל וצירופי מקרים כדי לשרוד את המסע הזה בשלום".
כשהגיעו לסודאן, גרה המשפחה בשכירות. דניאל החל לעבוד בעבודות מזדמנות, כמוכר שקיות בשווקים, כסבל וכנער שליחויות. "באחד מהימים עבדתי עד שעה מאוחרת ומכיוון שהיה כבר חשוך, הסודנים שעבדתי עבורם הזמינו אותי לשהות אצלם למשך הלילה, כדי שלא אסתכן ואחזור הביתה בחושך. כמובן שלא הייתה דרך להודיע להוריי, שכבר השתגעו מדאגה בשלב הזה. למחרת בבוקר, במקום לחזור לבית, הגעתי ישירות לעבודה ואבא שלי הגיע לשוק, לקח אותי משם בכוח והכה אותי. הוא מאד דאג והתחיל לפחד שיאבד אותי. לכן, כבר באותו היום הוא פעל להעלות אותי לארץ".
אביו הצליח למצוא אדם שזייף מסמכים עבור דניאל וצירף אותו למשפחה שנסעה לחרטום, בירת סודן. "לא היה אפילו זמן לפרידה, הכל היה פתאומי ומהיר. אבא שלי אמר לי שהשם שלי הוא איברהים והלכתי עם משפחה שלא הכרתי קודם לכן. הגענו לחרטום ושהינו שם כמעט חודש, עד שהטיסו אותנו לצרפת ומשם לישראל".
דניאל היה השלישי ממשפחתו שעלה ארצה, אחרי שני אחיו הגדולים. את אותו המסלול עשו גם יתר בני משפחתו, שעלו כמה חודשים אחר כך והגיעו לאור עקיבא. המשפחה שבה והתאחדה. "בשנות השמונים, היה אסון הומניטרי גדול במחנות הפליטים בסודן, אלפים נספו ממחלות ומתת תזונה, עשרות אנשים נקברו מדי יום. הסיפור של משפחתי נדיר, אנחנו נחשבים ליחידי סגולה משום שכולנו הצלחנו לשרוד את השנים הללו בשלום, ולא רק שלא איבדנו איש מבני המשפחה, אחד משבעת האחים שלי, יצחק, שברח בגיל צעיר מהבית והיינו בטוחים שנהרג, חזר לחיק המשפחה אחרי שלוש שנים, כשבמקרה קרוב משפחה שלנו זיהה אותו וסיפר לו שמשפחתו נמצאת בקרבת מקום. לעומת רבים אחרים, אנחנו גם לא התגוררנו במחנה, אלא שכרנו בית, משום שלמזלנו, הגענו בין הראשונים".
בארץ נאלצו בני המשפחה להסתגל לחיים שונים. הוריו של דניאל לא ידעו קרוא וכתוב ולא הבינו את השפה. מבין שמונת הילדים, דניאל בוגר דיו כדי לסייע להוריו, אך צעיר מכדי לעזוב את הבית וכך, באופן טבעי, לקח על עצמו לעזור להוריו, למלא עבורם מסמכים שונים ולהסביר להם את הלכות המקום. "זה לא היה פשוט, במיוחד עבור אבי. באתיופיה, ראשי המשפחה זכו למעמד רם ואילו כשהגיעו לכאן, בזמן קצר הם דילגו מאות שנים קדימה וזה יצר אצלם משבר קיומי גדול. הם הגיעו למקום שיש בו חילוניות ומתירנות שהם לא הורגלו אליה והמערכות הממשלתיות שהיו אמורות לטפל בהם לא הכירו את התרבות ולא הבינו בכלל את הקהילה. אבא שלי נפגע מכך שפתאום הוא נאלץ להיעזר בי ולהתייעץ איתי בשל מחסום השפה".
בנוסף, הבינו בני המשפחה כי עליהם להתגייר וכי יהדותם מוטלת בספק. "הראשונים שעלו לא פקפקו בסיבות בגללן נאלצנו לעבור גיור. הם הסבירו שכשאתה מגיע לארץ ישראל אתה חייב להיטהר, מתוך אמונה תמימה. למעשה זה היה פס ייצור, לקחו את הגברים למקום מסוים, שם הם נאלצו להתפשט ולטבול אחד אחרי השני. כשהם הבינו שמדובר בגיור ובעצם פוסלים את יהדותם, הם מאד נפגעו וכעסו על כך".
כשנתיים לאחר שהוריו עלו לארץ, עברו בני המשפחה לדירת עמידר בחדרה. דניאל יצא ללמוד בבית ספר, במסגרות חינוכיות דתיות. "כשהגעתי לישראל, החזקתי בפעם הראשונה עיפרון ביד. בגיל 12 כבר התחלתי ללמוד, לאחר שקצת קלטתי את השפה. בכיתה ז' נכנסתי לבית הספר הדתי 'תלפיות', משם עברתי לפנימיית 'ימין אורד' בעין הוד וסיימתי את לימודי במגמת חשמל. אחד המורים שלי אמר לנו יום אחד משפט שלעולם לא אשכח: 'אתם תהיו נושאי סולמות טובים'. הוא אמר את זה כי לא האמין שנהיה בעתיד חשמלאים".
בניגוד לציפיותיו של אותו מורה, לאחר שסיים את לימודיו התגייס דניאל לצה"ל ושירת בחיל האויר כחשמלאי טיל קרקע. אחרי הצבא פנה ללימודים אקדמיים וסיים תואר ראשון ושני במנהל עסקים. לפני שלוש שנים השלים תואר שני נוסף, במשפטים. גם אחיו ואחיותיו הם מלומדים ובעלי השכלה אקדמית. "אבי ז"ל מאד אהב לקרוא וכשעלינו לארץ הוא הקפיד שנלמד, אפילו שלא באמת ידע אם אנחנו לומדים או לא. הוא התעקש שנרכוש השכלה ואני חושב שזה המון בזכותו".
על החשיבות בחשיפת סיפורו האישי אומר דניאל: "החברה הישראלית לא מכירה את סיפור העלייה מאתיופיה, את הסבל שסבלנו. אין ספק שהיו רבים שסיכנו את חייהם והשקיעו רבות כדי להוציא לפועל את העלייה הזו, אבל הציבור הישראלי, שמכיר היטב את הסיפורים ההרואיים שלהם, לא מכיר את הסיפור שלנו, את סיפורן של המשפחות שסבלו, של ההרוגים והנספים במהלך הדרך. הייתי מאד רוצה שיכירו גם את החוזקות של הקהילה שלנו, את המסורת הנפלאה שלנו".
