רבים חושפים בימי הסגר צדדים כישרוניים שהיו חבויים בהם. למשל, פנינה רוזנבלום שכתבה שיר על הקורונה ומשה דץ הלחין. אבל מתברר שרוזנבלום לא לבד. מי שעוד חושפת בימים אלה כישרון חבוי היא דפנה צורי מקרית מוצקין, שהחלה לכתוב שירים. אז תפסנו את המשוררת דפנה צורי לשיחה קצרה.
המשוררת דפנה צורי, איך צנחה עלייך המוזה?
"זה פשוט עף לי מהאצבעות. בשתי דקות. בא לי שהקורונה תיעלם. חיי שהשתנו ב-180 מעלות. ממהירות של 100 קמ"ש ירדתי לאפס קמ"ש. מתגעגעת להיכל התיאטרון במוצקין – לעובדים, לקהל, לשחקנים, לאמנים, למחיאות הכפיים, להצגות, לקונצרטים… לכל.
קבלו בבכורה עולמית שני שירים של דפנה צורי
שלום לקורונה
יאללה בלגן
רוצה פה את הקצב.
יאללה בלגן.
שייגמר כבר העצב.
מאיפה הגעת, י'קורונה. וואללה יופי.
קחי את עצמך ופשוט תלכי מפה, עופי
מעטלף הגעת ואל עטלף תשובי.
ואם את רוצה, מצידי גם לזבובי.
אז יאללה ביי.
ושלא נתראה עוד, בחיי.
שיר למזוודה
זהו שיר סליחה. סליחה למזוודה.
היא רגילה לטיול – בחו"ל או בסביבה.
ועכשיו מוטלת לה רזה, במחסן.
לא רואה אור שמש, לא רואה ענן.
אני תמיד ממלאה אותה בדברים מעניינים.
בגדים, בשמים, שמפו ותחתונים.
ועכשיו, כשהיא ריקה ורזה,
אני זו שמלאה בדברים, הפכתי למזוודה.
מכניסה מזון, שניצל, שוקולד ושטויות.
הלווו. תעצרו אותי, שימו לי גבולות.
אני שוכבת במיטה, בטני מלאה בתופינים.
ואת מונחת לך רזה, אי שם עמוק בפנים.
מבטיחה לך, מזוודה, את תראי שוב מטוס ודיילים.
יבוא יום, מזוודה שלי, ונעשה חיים.
נעמוד בתור בדיוטי עם הדרכונים.
אוהבת אותך ומבטיחה לך, נתחלף בתפקידים.
להתראות בייבי. את שלי. לתמיד.
לא שכחתי אותך. יש עוד עתיד.
אוציא אותך מהמחסן, אנקה ואצחצח.
את בליבי לנצח, איתך עוד אנצח.
אני אוהבת אותך, מזוודה יפה שלי.
לא יהיו לנו גבולות. לא לך ולא לי.
