הצלם יקיר ברבי הוא אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול. לא בכדי זה השיר האהוב עליו, שמסמל את הדרך שעבר. לאחר שאחותו ואביו נפטרו, בהפרש של 10 חודשים, הצרות המשיכו להתדפק על דלתו. במקום לסגור בפניהן את הדלת, הוא פתח חלון לכיוונים חדשים.
יקיר ברבי, 49, גדל בקרית מוצקין. "גדלתי ברחוב קדיש לוז המיתולוגי. הייתה לי ילדות מדהימה, הקריות היו מלאות בחולות ובשדות, היינו מסתובבים עם אופניים כדי להגיע ממקום למקום ועושים מדורות, לא רק בל"ג בעומר. אורט מוצקין היה אז בית ספר קטן, זה היה מדהים, ממש כמו כפר קטן. הייתי ילד מופנם וביישן, עם תלתלים ארוכים. בצבא החלטתי שאני לא רוצה להיות קרוב לבית ושובצתי בצריפין בתור מדריך בחיל הקשר".
בן זקונים מפונק
בחייו הבוגרים פנה ברבי לעולם ההייטק, שם הפגין יכולות מרשימות. "הייתי איש הייטק, מנהל שירות לקוחות עם לקוחות בינלאומיים. עם הזמן הבנתי שקיבלתי מתנה, שיש לי היכולת לבנות מערכת אמון מאוד מהירה. היו שולחים אותי ללקוחות הקשים ביותר והייתי מצליח להפוך את הקערה על פיה. הצלחתי מאוד בתפקיד שלי".
לצד ההצלחה הגדולה, אומרים שצרות באות בצרורות, וברבי חווה זאת על בשרו. "בשנת 2003, אחותי חלתה בסרטן. חודש לפני, מצאו גידול סרטני גם אצל אבא שלי, שהיה אז בן 68. בתוך 10 חודשים איבדתי את שניהם, וכעבור שבועיים נולדה בתי ליהי. הייתי בחור בן 33, מאוד לא מגובש, בן זקונים, מפונק. היינו בהלם, בתוך סערת רגשות.
"קניתי מצלמה והתחלתי לצלם במועדונים של גרושים גרושות. הייתי איש הייטק וגם צלם, ולאט לאט העסק של הצילום התחיל לגדול. בהתחלה צילמתי הכל, עד שמיקדתי את עצמי והתחלתי לצלם את מה שאני אוהב"
"תוך כדי הסערה הרגשית הצטרפנו בתור שותפים לחנות מאוד מוכרת בקריות, 'הג'אנק'. זו הייתה חנות דיסקים וספריית די וי די, אבל בתוך שנתיים, התקדמה הטכנולוגיה וחיסלה לנו את העסק. נאלצנו לפשוט רגל. אנשים מתים, אתה מאבד כסף, דופקים לך בדלת עם צווים ועיקולים, ואתה נופל. אחר כך גרושתי החליטה שהיא מפרקת את הכל, ועזבה אותי.
יש לנו ילדה משותפת, ואת הילדה שלה אימצתי. היום, בתי המאומצת לא מדברת איתי. בגיל 17 היא ניתקה איתי מגע. הגירושים היו מאוד מכוערים, בעיקר בגלל עורכי הדין, ומישהו שילם על כך את המחיר. היום הגרושה הפכה לחברה טובה, אבל הבת המאומצת שלי לא מדברת איתי כבר 10 שנים. אני מחכה ליום שנשב יחד בארוחת שישי".
האהבה הישנה
ודווקא אז, בתוך כל התוהו ובוהו הרגשי, נזכר באהבה ישנה. אהבתו לצילום החלה בגיל 17. כשהתגרש, מצא מקום להחזיר את האהבה הישנה לחייו.
"אני מצלם מגיל 17, ובגיל 38, כשהתגרשתי בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי חוזר לצלם. כשאתה מתגרש, סדר העדיפויות שלך משתנה. גברים גרושים תמיד בוכים 'לוקחים לנו, עושים לנו', אבל בסופו של יום הם חיים לא רע. קניתי מצלמה והתחלתי לצלם במועדונים של גרושים גרושות. הייתי איש הייטק וגם צלם, ולאט לאט העסק של הצילום התחיל לגדול. בהתחלה צילמתי הכל, עד שמיקדתי את עצמי והתחלתי לצלם את מה שאני אוהב.
"היום אני עוסק בעיקר בצילומי תדמית. נראות זו שפה, אנחנו תמיד מופגזים באינפורמציה, אנשים לא קוראים את כל הפוסטים בפייסבוק או הידיעות באתרים. התמונה צריכה לדבר ולספר סיפור, ואם זה לא כך אז פספסת".
ברבי מרבה לדבר על העידן בו אנו חיים. על דור האינסטנט של האינסטגרם, שבו אולי שכחנו להרגיש. "אני יודע איך להתבטא ולהביע רגשות. אנחנו חיים בעולם בו כולם צועקים, בכביש, בנראות, האינסטגרם הפך להיות בלתי נסבל, שום דבר לא נוגע. בשנות ה-80 פרסמו את 'תפוזינה' עם דוגמנית מאוד יפה ופרובוקטיבית, היום ציפי שביט עושה את זה. אנחנו כל כך רוויים. היום אתה חייב להביע רגש, צחוק ואפילו כעס. אם אתה לא נוגע ברגש, לא יזכרו אותך בסוף היום. זה מה שמוביל אותי בצילומים בסטודיו, בצילומי תדמית ואפילו בצילומי חתונות".
"מוחמד עלי אמר פעם, שאם אתה חושב בגיל 50 כמו שחשבת בגיל 20, כנראה שפספסת 30 שנים. יש אנשים שעושים את אותה הדרך כל הזמן, ולא מבינים למה הם ממשיכים ליפול"
בעוד העסק שהקים צומח, גם חייו האישיים פורחים, והוא נישא בשנית. "בגיל 42 פגשתי את אשתי השנייה. זה היה קשר מאוד חזק. עבדנו ביחד, היא בתור מאפרת וסטייליסטית ואני בתור צלם באירועים רבים בקריות. הייתה בינינו אהבה מאוד חזקה, אהבתי אותה כמו שלא אהבתי בחיי. אני יכול לומר זאת בלב שלם, בלי לדמוע. הקשר שלנו בשלב מסוים התרסק. אני תמיד אומר שזוגיות היא כמו להטיס מטוס בואינג, יש המון כפתורים שצריך לתפעל. גברים יודעים לתפעל רק שלושה כפתורים, וברגע שהמטוס מאבד גובה, קשה מאוד להציל אותו מהתרסקות. היינו בטיפול תקופה ארוכה והחלטנו להיפרד בכאב לב גדול. מאז כבר עברה שנה וחצי".
חולם על תוכנית טלוויזיה
יקיר ברבי לא מפסיק ללמוד את החיים. מכל נפילה הוא יוצא מחוזק, וכל מכה שהוא חוטף היא שיעור. "לאחר הגירושים השניים שלי עברתי לדירה קטנה, קפצתי למים. יש אנשים שעומדים על המזח ומסתכלים על הגלים, במקום להרטיב את הרגליים. אני לא כזה. אם אני לא אעשה, שום דבר לא יזוז. היום, בגיל 49, אני מסתכל אחורה ומבין שכל נפילה כזאת בנתה אותי. מוחמד עלי אמר פעם, שאם אתה חושב בגיל 50 כמו שחשבת בגיל 20, כנראה שפספסת 30 שנים. יש אנשים שעושים את אותה הדרך כל הזמן, ולא מבינים למה הם ממשיכים ליפול. אני כל הזמן משנה ומתקדם, גם בחיי המקצועיים וגם בחיי האישיים".
היום הוא מצלם גם צילומי אופנה ונהנה לעסוק בהעצמה נשית. "כולם מצלמים מעולה ונותנים פחות או יותר את אותו השירות. אבל היחס, הליווי, הכיוון והערך המוסף, זה מה שמייחד אותנו האחד מהשני. אני אוהב לעשות, להמציא את עצמי מחדש, לפגוש אנשים, לרגש אותם ולהעצים אותם. לא משנה אם זה ילד ביישן שחוגג בר מצווה, או אישה בת 50 שרוצה להמציא את עצמה מחדש".
ויש לו תוכניות לעתיד. ולא סתם תוכניות, אלא תוכניות טלוויזיה. "בשמחה הייתי מגיע לתוכניות טלוויזיה. אני עושה לייבים בפייסבוק, אני מאוד אוהב קהל. אני תמיד אמשיך עם הצילום, ואשמח ללוות גם לקוחות ברשתות החברתיות".
"אני תמיד אומר שזוגיות היא כמו להטיס מטוס בואינג, יש המון כפתורים שצריך לתפעל. גברים יודעים לתפעל רק שלושה כפתורים, וברגע שהמטוס מאבד גובה, קשה מאוד להציל אותו מהתרסקות"
עד שיגיע לפריים טיים, הוא ממשיך בעשייה מהסטודיו שלו בקרית ים ובאירועים שונים ברחבי הארץ. מקפיד להביא את הטאץ' הייחודי לו ומשתמש בכל מה שלמד בחייו, כדי שמחר יהיה טוב יותר מאתמול. "אם אתה לא פורץ את הגבולות של עצמך אתה לא מוצא את עצמך, אתה לא מתפתח. עצי בונסאי גדלים בשיטת גידול יפנית. לוקחים עץ רגיל כשהוא קטן, שמים אותו בתוך עציץ וכל הזמן גוזמים לו את הענפים. הוא גדל אבל נשאר ננסי, ממש עץ בתוך עציץ. זו אמנות לשמה, אבל זה סירוס. ויש אנשים שעוברים את זה בחיים שלהם, הם לא גדלים ולא מתפתחים. אל תפחדו. אם תעשו טוב, יגיע טוב, ותמיד אפשר לתקן".
