יקיר ברבי, ספר על הרעיון.
"יש לי קטע עם אנשים מבוגרים. הם ספר פתוח – העיניים, הקמטים, הפנים. חיפשתי אנשים מבוגרים שיסכימו להצטלם, ולא ממש הצלחתי למצוא. לפני שבועיים ישבתי בחומוס של צביקה, כשפתאום הגיעה נעמה פנסו, שהיא חברה שלי בפייסבוק. שוחחנו, ומפה לשם פנסו שאלה אותי מה אני אוהב לצלם. היא העלתה את הרעיון של ניצולי שואה. מיד סידרתי את הסטודיו, ופנסו הגיעה עם אמה רחל, ויצאנו לדרך. אחרי שהעליתי את הפוסט עם פנסו, נוצרה רשימת המתנה. רובן הן חברות שלה, ובשבועות הקרובים אני אצלם גם אותן. יש כבר עסקים שביקשו לתת חסות, ולאחר מכן נעשה גם תערוכה".
אלה רק תמונות או שהם גם מספרים את סיפור החיים שלהם?
"לא לקחתי את זה עמוק מדי. אני שואל קצת שאלות, כדי להוציא מהמצולם את הטוב ביותר. אחרי הכל, מדובר ב'תמונות מדברות'. למשל, כשצילמתי את רחל, שאלתי שאלות קשות כמו איפה היית, בת כמה היית, מי לא חזר, מי לא שרד. לקראת התערוכה נכתוב סיפור קצר על כל אחד. כרגע אני עדיין לא שם. בינתיים, אני מצלם ואוסף את החומר.
"בזמן הצילומים של רחל שאלתי אותה איזה שיר היא רוצה לשמוע ברקע, והיא אמרה לי 'ירושלים של זהב'. זה היה מאוד מרגש. כל הסטודיו בתאורה עמומה, אני מצלם אותה, הבת והנכדה שלה יושבות בצד, וברקע 'ירושלים של זהב'. ואללה, היא פה. היא ניצחה. זה מה שעבר לי בראש.
"הפרויקט פתוח לכולם. התנאי היחיד הוא להביא את המצולמים אליי לסטודיו. פנו אליי גם מבית אבות, במקרה הזה אני אגיע לשם לצילומים מרוכזים. את התמונות המצולמים מקבלים במתנה".
