לפני שבועיים הביא "הד הקריות" את סיפורם המרגש של מעיין ואודי שריקי שהביאו לעולם שני זוגות תאומים בהליך פונדקאות. התהליך המורכב, הביורוקרטיה, הספקות והפחדים, הם חלק קטן מרשימה ארוכה של קשיים שעוברים זוגות שכל מבוקשם הוא להביא ילד לעולם. אבל איך נראה התהליך כשמדובר בזוג גברים, מאוהבים עד מעל הראש, שחולמים על הרחבת המשפחה? מתברר שסבוך ומתסכל אף יותר.
תומר אמדו, 30, ובר בן נתן, 27, מקרית ביאליק, רוצים להיות אבא ואבא הכי טובים שיש. הם חולמים על היום בו יאספו את הילד שלהם מהגן, יקנו לו את התיק הראשון לבית הספר וינשקו אותו בנשיקת לילה טוב כל לילה לפני השינה. אבל הדרך שעליהם לעבור כדי להגשים את החלום, רצופת מכשולים.
הם הכירו לפני ארבע שנים, במפגש אקראי, תאמינו או לא, במטרונית. קיימים ביניהם חילוקי דעות בסוגיה 'מי התחיל עם מי', אבל דבר אחד בטוח, זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
אמדו מספר: "אני התאהבתי בבר מהשנייה הראשונה. הפגישות הראשונות שלנו לא היו סטנדרטיות. היינו יושבים למטה בגן משחקים עם בקבוק בירה ומדברים על החיים, העסק, החברים והמשפחות".
אמדו הוא קניין רכש, ובן נתן כבר 12 שנים בתחום היופי והקוסמטיקה, בונה ציפורניים במקצועו. כמו יין ויאנג הם ניגודים שמשלימים זה את זה והיו מוכנים לעבוד קשה כדי להגיע לזוגיות המיוחדת שלהם היום.
בן נתן: "בשנה הראשונה הזוגיות שלנו הייתה מלאת תהפוכות. ידענו שאנחנו אוהבים זה את זה ולקחנו את הזמן על מנת ללמוד האחד על השני, מה הגבולות שלנו, נתנו לכל אחד את הספייס שלו. הגענו למצב שאנחנו מכירים האחד את השני הכי טוב שיש. כשאנחנו מגיעים הביתה בסוף היום, אנחנו מנקים את האנרגיה מכל מה שעבר עלינו, יושבים בבית עם תה ונרות, נהנים מהביחד שלנו".
הסכם אצל עורכת דין
היה להם ברור שהם רוצים לחיות את חייהם יחדיו ולהפוך את אהבתם לרשמית, אבל בישראל כמו בישראל זה לא כל כך פשוט. "בארץ שלנו, כידוע, זוגות חד מיניים לא יכולים להתחתן. עשינו הסכם אצל עורכת דין. קשה לנו להבין את זה. העולם מלא גוונים וצריך ללמוד לקבל את כולם. איך מדינה שמתגאה בהיותה מדינה דמוקרטית, שחוגגת את השוויון במצעד הגאווה בתל אביב ומארחת תיירים מכל העולם, לא מאפשרת לי זכות בסיסית כזו. אם אני רוצה להתחתן ולהביע אהבה, שזה הדבר הכי טבעי והגיוני לעשות, אני צריך לטוס להתחתן מעבר לים ולריב עם הרשויות בארץ רק כדי שירשמו לי בתעודת הזהות את המילה נשוי. למה הדבר הכי בסיסי הופך להיות כל כך מסובך? נשגב מבינתי להבין. לצערי, יעברו עוד הרבה שנים עד שמשהו ישתנה פה".
אומנם ללא נישואים, בני הזוג מיסדו את אהבתם וזכו לחיבוק אוהב ותומך ממשפחותיהם. אמדו: "שנינו התברכנו במשפחות שקיבלו אותנו וחיבקו אותנו. עד גיל מאוחר שנינו היינו עם נשים, אבל אף פעם לא התכחשנו למי שאנחנו. אם היו שואלים אם אני הומו, הייתי אומר שאני אוהב בני אדם, לא משנה אם זה גבר או אישה. אני חייתי תמיד עם נטל על הכתפיים שאעשה את הכל 'כמו שצריך', ולמרות החשש זכיתי לכל האהבה והתמיכה מאמא שלי".
בן נתן: "כשאנחנו רבים, אנחנו מדברים עם האימהות אחד של השני. המשפחות זאת נקודת אור מאוד גדולה, הם המזל שלנו. כולם בקשר טוב, וזה לא מובן לנו מאליו. מבחינת המשפחות, הם זכו בבן נוסף".
הרצון הכי טבעי
בישראל 2020, במדינה דמוקרטית וליברלית, עדיין יש קולות "לא בריאים ולא טבעיים", של שנאה והסתה. אבל הזוג לא נרתע. ההיפך. אמדו: "יש בינינו אנשים שמציגים את הקהילה הלהט"בית כמחלה וכקללה, אבל אנחנו צריכים להישאר איתנים וחזקים. מה האלטרנטיבה? להתחבא כל הזמן? אנחנו אנשים שהולכים אחרי החלומות שלהם ונשארים מאוד נאמנים לעצמם. המשפחות שלנו גידלו אותנו להגשים חלומות. התחריתי על משרות שלא חלמתי להשיג וקיבלתי אותן, כי האמנתי בעצמי וניסיתי. אנחנו ראינו את האימהות שלנו נאבקות בשיניים הרבה מאוד שנים, ואנחנו לא מוכנים לוותר על מה שעושה לנו טוב. בין האמירות החשוכות יש גם הרבה אמירות מעצימות ומחזקות. ראש העירייה שלנו (אלי דוקורסקי – ל"מ) מאוד תומך בקהילה, הוא מקדם את הנושא ותומך בנו וזה מדהים".
לפני חצי שנה, החליטו בני הזוג שהגיע הזמן להתרחב ולהפוך למשפחה. אמדו: "אני תמיד רציתי ילד, רציתי צאצא שלי. יש לי מלא רצון להעניק אהבה ולחנך, לתת למישהו את כל הטוב שאני קיבלתי בתור ילד. זה הרצון הכי טבעי שיש לאדם על פני האדמה הזאת. בעבודה ובעסק אנחנו מצליחים, גם בקשרים בין אנשים, ועדיין משהו חסר. בא לי לחזור הביתה ולפתוח את הדלת ושהילד שלי ירוץ אליי ויקרא לי אבא".
הם לגמרי מוכנים לשלב הבא וגם לדרך המפרכת שמצפה להם. "היום פונדקאות של ילד עולה כמו דירה קטנה בקריות. היו לנו הרבה לבטים בנושא, אבל לאט-לאט חלחל בנו הרצון להביא משהו שהוא באמת שלנו. שאלו אותנו למה אנחנו לא מאמצים, אבל אם זוג הומואים וזוג סטרייטים יילכו לעובדת סוציאלית של משרד הרווחה כדי לאמץ ילד, זוג הסטרייטים יקבל אותו. גם אם ההומואים יציגו בית תקין מבחינה כלכלית, משפחות שמוכנות לתמוך ויכולת לחנך, ממש את כל החבילה, עדיין הדעה הרווחת תהיה שזוג הסטרייטים יכול לעשות עבודה טובה. קשה לנו לקבל את זה, אנחנו רוצים לתת לילד את כל האהבה שהוא ראוי לה, אנחנו בשלים ומוכנים לזה".
"אם זוג הומואים וזוג סטרייטים יילכו לעובדת סוציאלית של משרד הרווחה כדי לאמץ ילד, זוג הסטרייטים יקבל אותו. עדיין הדעה הרווחת תהיה שזוג הסטרייטים יכול לעשות עבודה טובה"
ההליך לקראתו הם יוצאים מסתכם בעלות של כחצי מיליון שקלים. הם קיבלו הצעות זולות יותר, שכרוכות בשקרים ועיגולי פינות, אבל בוחרים בדרך הטהורה והאמינה ביותר. "עלות של פונדקאות לילד אחד בארצות הברית עולה 520 אלף שקל. אם אתה מביא את הדבר הכי טהור בעולם, אנחנו רוצים לעשות את זה עם כל הנשמה. התהליך הקשה, הטרטור, חוסר הכבוד והזלזול שווים את הכל, כי בסופו של דבר נזכה לקבל את הילד שלנו, את אהבת חיינו. אם התהליך היה מתאפשר לזוגות של גברים חד מיניים בארץ, היינו יכולים להישאר בקשר ישיר עם הפונדקאית לאורך כל הדרך, ומשלמים פחות הוצאות. למה קהילה שלמה צריכה לקבל גזר דין נורא שכזה? למה לנו לא מגיע?"
אפליה ברורה
על אף התסכול, הם לא מוכנים לוותר על החלום שלהם. המחיר המופרז לא עוצר בעדם, אבל לבדם זה כמעט בלתי אפשרי. "יש פה אפליה ברורה. גם גברים סטרייטים שאינם נשואים לא יכולים להביא ילד לעולם בפונדקאות, כי הדבר יהווה פרצה בחוק. יש כאן כל כך הרבה מפלגות וכל כך הרבה דעות, אם המדינה לא רוצה לאשר לגברים פונדקאות בארץ, לפחות תנו לנו עזרה. למה לתת הלוואה בערבות המדינה לעסקים קטנים ולא לתת הלוואה לתהליך פונדקאות עבור זוגות חד מיניים? יש הלוואה לרכב ואין הלוואה לילד, זה אבסורד. אנחנו עובדים מסביב לשעון למען המטרה הזאת, שמים כל שקל בצד. לא משנה כמה נחסוך וכמה ננסה, אי אפשר להגיע ליעד הלא הגיוני הזה".
ואז עלה בראשם של בני הזוג רעיון. גיוס המונים. הרי אם כל ישראל ערבים זה לזה ברגעים קשים, אז למה לא ברגעים השמחים והטובים? בן נתן: "כשהגיע הפתרון של גיוס ההמונים, זה לא התקבל בקלות. לא רציתי שיחשבו שאני נזקק או מקבץ נדבות. אבל תומר לקח את המושכות. הוא העלה לפייסבוק פוסט מרגש ורצה לראות אם קיימת היענות. את היום הראשון סיימנו עם 4000 שקלים, ולאט לאט העניינים התחילו לזוז. הבנתי שאני צריך לאכול את הבושה, כדי להגיע למטרה שלנו. נפשית, מאוד קשה לקבל את זה שאתה זקוק לעזרה, אבל כולנו בני אדם".
אמדו: "כשעלה הרעיון לגיוס המונים, זה היה אחרי שבוע שלם שעברנו את כל הבנקים וגופי המימון האפשריים בניסיון לגייס כספים. קיבלנו סירובים האחד אחרי השני. הבנו שאין לנו אופציה אחרת. מהחסכונות שלנו לקחנו את כל מה שיש, מהמשפחות שלנו לקחנו את כל מה שיש, ואסור לשכוח שצריך לדאוג גם ליום המחר.
"אני רוצה להגיע לרגע, שבו אנחנו מעלים תמונה לרשת החברתית, כשאנחנו מחבקים את התינוק שלנו וכותבים לכם תודה. לכולם מגיע לממש את הזכות הזאת להיות הורים, וגם לנו מגיע"
"הגענו ל-15 אלף שקלים בחמישה ימים. חברים ובני משפחה פרסמו את הפוסט, ראש העירייה של ביאליק, בל אגם ועוד פעילים חברתיים. זה מרגש לראות את החלום שלנו קורם עור וגידים. יש אנשים שחושבים שאין טעם לתרום כי סכום היעד גדול מדי, אבל שקל ועוד שקל ועוד שקל, בסוף מגיעים למטרה. אנחנו לא רואים כמה כל אחד תרם וזה גם לא משנה. כל אחד שעושה משהו קטן זה צעד ענק בשבילנו. כל שקל יכול לסייע, ובזכות התרומות נוכל להגשים את החלום. גיוס הכספים זה השלב הקל של ההליך, יש לנו לפחות עוד שנתיים של דרך לא פשוטה".
שמישהו יקשקש על הקירות
עם חיוך מאוזן לאוזן, ועיניים בורקות, הם כבר מדמיינים את היום שאחרי. המהמורות שבדרך לא שוברות את רוחם, והחיבוק מרחוק של כל אחד שפותח את ליבו ותורם, רק מחזק אצלם את התחושה שהם עושים את הדבר הנכון; שחרף הקשיים, עוד מעט הם יוכלו להיות הורים.
בן נתן: "אני רוצה להגיע לרגע, שבו אנחנו מעלים תמונה לרשת החברתית, כשאנחנו מחבקים את התינוק שלנו וכותבים לכם תודה. לכולם מגיע לממש את הזכות הזאת להיות הורים, וגם לנו מגיע. אנחנו לא רוצים שזה יישאר בגדר חלום. אנחנו רוצים שזו תהיה המציאות שלנו. גם לנו מגיע להגיע הביתה ושמישהו ירדוף אחרינו, יציק לנו ויקשקש לנו על הקירות, ישגע אותנו, יעיר אותנו באמצע הלילה ויאהב אותנו יותר מכל דבר אחר. זה אולי נשמע נדוש, אבל גם אנחנו רוצים שיהיה לנו בשביל מה, או יותר נכון בשביל מי, לחיות.
רוצים לתרום לתרום לתומר ובר? לחצו כאן
