ביום שלישי השבוע צוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, כדי שכולנו נעצור, ולו ליום אחד, כדי לחשוב איך אפשר לייצר מציאות אחרת עבור אותם האנשים. אבל יש כאלה שעושים זאת מדי יום ביומו.
כ-50 אנשי צוות עובדים ב"גן אור" – מרכז יום ובית ספר לילדים ומבוגרים בעלי מוגבלות שכלית, השוכן בקרית אתא כבר 40 שנה. ביקור קצר במקום מספיק כדי להבין, כי ב"גן אור" יוצרים שינוי אמיתי, מתוך אהבת אדם ורצון ליצור שוויון הזדמנויות לכולם.
התלמידים בבית הספר "גן אור" הם בגילאי 21-6 עם מוגבלות שכלית קשה ועמוקה. רובם מתניידים בכיסאות גלגלים ומתקשרים בעזרת מחוות וטכנולוגיה מסייעת. התלמידים מגיעים לבית הספר מעשרות רשויות מקומיות בצפון, יהודים וערבים כאחד, כאשר מעבר לשיטות טיפול שגרתיות, הם מקבלים טיפולים הידרותרפיים בבריכה מחוממת, פיזיותרפיה, רפלקסולוגיה, רכיבה טיפולית, תרפיה במוזיקה, תרפיה באמצעות טיפול בבעלי חיים ועוד. עיקר העבודה בטיפולים היא לאתר את הגרעין הבלתי פגוע ולמצוא את דרכי התקשורת והביטוי בין האדם לעולם סביבו.
את "גן אור" מפעילה עמותת אקי"ם חיפה, הפועלת כ-70 שנה ומספקת מגוון שירותים בתחומי החינוך, התעסוקה, החברה והדיור בחיפה רבתי באמצעות צוות עובדים מקצועי, מיומן ויציב, הכולל אנשי מקצוע בתחומים שונים, סגל של עובדים סוציאליים, צוות פרא-רפואי, עובדים שיקומיים, מסנגרים ועשרות מתנדבים, הפועלים יחד לקדם ולממש את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בתחומי החברה, התעסוקה, הדיור, הבריאות, הרווחה, החינוך ומניעת ניצול.
"כשאנחנו מצליחים, פתאום אפשר לדבר"
דני שרון סטריאן, 40, מנהל בארבע השנים האחרונות את מרכז היום ב"גן אור" המיועד לאנשים מגיל 21. עם תואר שני בחינוך וניסיון רב, הוא מעיד שכאן, הוא עדיין לומד המון, כל יום מחדש. "האנשים האלה מוגדרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. מי שמגיע לפה מוגדר עם מוגבלות קשה, אבל ההגדרות פחות מעניינות אותי. כשאתה מגיע לבן אדם, היכולות שלו והמוגבלויות שלו, הן שלו, ולא תמיד משותפות לכל הקבוצה שהוא שייך אליה בהגדרה".
לצופה מהצד קשה להבין עד כמה ההתמודדות של בעלי המוגבלויות היא מורכבת, כשאין להם את היכולת הבסיסית לאכול, ללכת או אפילו לדבר. סטריאן מסביר: "התפקוד היומיומי שלהם דורש המון תמיכות, גם במישור הפיזי על מנת להתנייד ממקום למקום או האכלה על מנת שלא ייחנקו. המוגבלות היא גם תקשורתית קוגניטיבית. רבים מהחניכים כאן לא מדברים, וגם עם אלו שמדברים יש עבודה. צריך להכיר ולהבין איך מדברים עם כל אחד, יש את אלו שמדברים ורוצים לדבר רק על הדברים שמעניינים אותם ולא על שום דבר אחר.
"עבור מי שלא מדבר יצרנו אמצעי תקשורת חלופיים, חלקם דיגיטליים, כמו מערכת 'מיקוד מבט', מחשב הקולט את העיניים שלהם, ובאמצעות העיניים הם יכולים לדלות משפטים. האמצעי הטכנולוגי הוא מאוד מרשים אבל יש לו מוגבלויות בעצמו. הוא מעייף מאוד את העיניים וצריך ללמוד איך לעבוד איתו, אבל זה מאפשר להם לעשות דברים שלא יכלו לעשות קודם ודרגות החופש עולות.
"יש אנשים שהתקשורת שלהם מתווכת על ידי מלווה תקשורת, שיושב איתם עם לוח תקשורת ועליו סמלים שמחולקים לקטגוריות, והוא יכול לבנות משפט או לבחור מילה אחת. לבנות משפט בעזרת סמלים בלבד זה מאוד קשה.
"אחד החניכים בחר את המילים 'עצוב', 'בריכה', 'לא', 'אמא'. הוא התכוון להגיד שאמא שלו לא מרשה לו להיכנס לבריכה, והוא עצוב מזה. הוא זורק כמה מילים ואנחנו בודקים איתו מה הוא התכוון להגיד. זה איטי, מורכב, אבל זה מרגש מאוד. כי כשאנחנו מצליחים אז פתאום אפשר לדבר".
"יש פה ילדים יהלומים"
למרכז היום מגיעים 40 חניכים, ולבית הספר 23 תלמידים. נירי דוד, 40, מנהלת את בית הספר זו השנה השנייה, וחשוב לה שתדעו עד כמה הצוות מקצועי ומסור. "אצלנו היופי לא נראה בקירות, היופי נמצא בלב. נתנו לי לבחור איפה אני רוצה להיות מנהלת, ואני בחרתי להיות כאן. הצוות כולו עובד מתוך שליחות אמיתית. הם מתייחסים לילדים כאילו היו הילדים שלהם. זה הכי מקסים בעולם. אני מכירה המון מסגרות כמו שלנו, ולדעתי מה שקורה אצלנו לא קורה בעוד הרבה מקומות. המורות כאן הן מורות ותיקות, מכירות מעולה את התלמידים ואת המקצוע שלהן. זה לא מובן מאליו שאנחנו מלמדים מקצועות ליבה כמו חשבון, חינוך לשוני, מדעים, שיעורים כמו בכל בית ספר רגיל.
"האמונה שלנו היא שמגיע לתלמידים שלנו בדיוק כמו לכל תלמיד אחר במדינת ישראל. אנחנו ננסה בדרכים הכי יצירתיות, כיפיות, חושיות וטכנולוגיות להגיע אל התלמידים ולתת להם מה שהם צריכים. אנחנו באים לכאן כמו כל מורה בארץ כדי ללמד. יש פה ילדים יהלומים, אנחנו לא נתקעים ב'מסכנות', אלא במקום של הילד לשמוח ולזרוח. אנחנו מחפשים את היהלום הבריא שנמצא בתוך כל ילד".
דני שרון סטריאן: "לצופה מהצד קשה להבין עד כמה ההתמודדות של בעלי המוגבלויות היא מורכבת, כשאין להם את היכולת הבסיסית לאכול, ללכת או אפילו לדבר. התפקוד היומיומי שלהם דורש המון תמיכות"
טיולים מדי חודש
חניכי בית הספר יוצאים מדי חודש לסיורים וטיולים. דוד: "אנחנו יוצאים המון מכותלי בית הספר. כל ימי ההולדת של הילדים נחגגים בחוץ. החבר'ה שלנו צריכים שיראו אותם, כולם צריכים לדעת שאנחנו חלק מהקהילה כאן, חלק מהמדינה, ושלא ישכחו אותנו. כשאנחנו יוצאים, אנחנו עושים שינוי במעגלים הקטנים לידינו. בחג החנוכה נפתח את שערי בית הספר ליום פתוח, בו נזמין את הקהילה לעשייה כיפית משותפת יחד איתנו".
האופטימיות המתפרצת מכל איש צוות שפגשנו, מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, כשאחד הילדים חווה הצלחה. דוד מספרת: "הילדים כאן הם מאוד שונים. כל ילד הוא עולם ומלואו, אבל אצלנו המשפט הזה מקבל משמעות אחרת. החובה שלנו היא להתאים את השיעורים לכל ילד בפני עצמו לפי היכולות שלו, יש כאן המון אמונה בילדים, שהם יכולים ושאנחנו לא מוותרים. יש ילד שלא הצליח להחזיק בידיים שלו שום דבר, ובמשך שנה שלמה עבדו איתו על לנסות להחזיק. הכינו לו קערה עם מלא אבנים יפות וניסו לגרום לו להחזיק אותן, ולבסוף הוא הצליח. עד היום יש לי את הסרטון המרגש הזה. בזכות המורות והסייעות שנלחמו ולא ויתרו, שהאמינו בילד הזה, היום הוא יכול להחזיק כף, הוא יכול להיות יותר עצמאי, זה הדבר הכי בסיסי להחזיק משהו. בכיתה אחרת אחד הילדים התחיל פתאום לדבר, בגיל 16. אלה סיפורים שמחזקים אותך".
נירי דוד: "אנחנו באים לכאן כמו כל מורה בארץ כדי ללמד. אנחנו לא נתקעים ב'מסכנות', אלא במקום של הילד לשמוח ולזרוח. אנחנו מחפשים את היהלום הבריא שנמצא בתוך כל ילד"
"כולנו בני אדם"
סגנית מנהלת בית הספר טליה באבאי עובדת בגן אור כבר 18 שנים. היא הגיעה למקום דרך מודעה בעיתון ולא יכלה עוד לעזוב. "את מקבלת במקום הזה המון הארות. אני זוכרת את הימים הראשונים בהם הגעתי לפה וההתמודדות לא הייתה פשוטה. אבל באחד הימים כשניגנתי בגיטרה, ראיתי תלמיד שהיה די רדום עם ראש מורכן כלפי מטה, פתאום מרים את ראשו עם ברק בעיניים. אי אפשר לתאר את התחושה הזאת במילים, התחושה שהשפעתי על התלמיד וגרמתי לו להרים את הראש, בנקודה הזו הרגשתי שייכת. הילדים כאן אולי שונים, אבל אם מסתכלים פנימה כולנו בני אדם. ככה אני מחנכת את הילדים שלי. אבוי למי שיעז ללעוג לאדם שונה. יש משפט נדוש שאומר 'באתי לחזק ויצאתי מחוזק', וכאן הוא מתקיים הלכה למעשה. אני באתי לתת, אבל כל יום מחדש אני מקבלת כל כך הרבה מהתלמידים האלה, אני אסירת תודה".
הסתובבתי ב"גן אור" ולא רציתי לעזוב. הצניעות של עשרות עובדים ועובדות, המסירות, והיכולת המדהימה להקשיב גם למי שלא יכול לדבר במילים. יד ביד הם מלווים עשרות של ילדים ומבוגרים, ברגעי קושי ומשבר, וברגעי צחוק ואושר יקרים מפז. הם רואים מעבר למוגבלות, הם רואים את האדם שבפנים. מהאנשים האלה אפשר ללמוד מהו השוויון הזה שמייחלים אליו. הוא מתחיל מהזכות הבסיסית ביותר, לראות כל אדם, גם אם הוא בעל מוגבלות, כשווה בין שווים.
