מאת עלית קרפ
מתברר, שגם בפרסומות מתקיימים תהליכים אבולוציוניים: אם פעם הפרסומת לתפוצ'יפס כללה ריור של גבר למראה ילדה צעירה אוכלת תפוצ'יפס בקונוטציה שלא ניתן היה לטעות בה, הרי שהזמנים החדשים והזמירות החדשות שהביאו איתם, הבהירו למפרסמים, שמה שהיה מקובל פעם, היום הוא מאוד לא מקובל, שלא לומר מגונה ובזוי.
אם קודם היה גיבור הפרסומת סוטה שמתגרה מילדות, היום הגיבור שלה הוא מניאק שמתעלל בעובדים. מה רואים? יש שתי גרסאות: הראשונה היא גרסת המשרד, כנראה משרד עורכי דין, שחבורה של אנשים מתענגת בו על שקית תפוצ'יפס. הם לא סתם מתענגים, הם ממש באווירה של "הבוס הלך ואנחנו עושים פה חיים", או אם להשתמש בביטוי ותיק: "החתול הלך והעכברים חוגגים". אלא שאז קורה מה שקורה לפעמים במקרים כאלה, והחתול, או הבוס, חוזר. והוא לא סתם חוזר, אלא תופס אותם באמצע החגיגות, וזאת הזדמנות עבורו להתחיל להפחיד אותם: "הופה, תפוצ'יפס, איזו חגיגה…".
בגרסה הזאת נוזף משבית השמחות בחבורת החוגגים, עד שפתאום מתגלה ממה בעצם נובעת ההתנהגות המאיימת שלו: גם הוא רוצה תפוצ'יפס.
בגרסה השנייה, גרסת הכיתה האוניברסיטאית, נוזף המרצה דמוי אלברט איינשטיין בסטודנטים, מעליב אותם ואז מבקש מהם צ'יפס. בשני המקרים מיד כשהוא מצטרף לחגיגה מגיעה אינסטנציה נשית בכירה ממנו ומתחילה להתעלל בו התעללות דומה להתעללות שביצע הוא כמה דקות קודם לכן בכפופים לו, כאילו הוא חוגג כשאין על מה, ומה הוא חושב לעצמו וכולי, עד שגם הוא נתקף חיל ורעדה. או אז מתבררת האמת: גם את המפלצת הגדולה מכולם ניתן לפייס במעט תפוצ'יפס.
את ה"טבעי שלא תשלוט בעצמך" המגונה שסיים את הפרסומת קודם החליף ה"טעים יותר עם תפוצ'יפס" ברוח התקינות הפוליטית אמנם, אבל בכל זאת בקולו של דב נבון כמשכבר.
מה למדנו? שפריון העבודה בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי, ושאין פלא שהבוס חשדן. ומה עוד למדנו? שאם פעם היו מריירים על ילדות, היום מתעללים בעובדים.
