סיפורה של בקי מעוז מקרית ים חרוט בליבם של תושבי הקריות. לפני פחות משנתיים, בנובמבר 2018, היא איבדה את בנה, רוי פאר מעוז, שהיה בן 11 וחצי כשנפל מהקומה ה-12 של ביתם בקרית ים בעקבות משחק אומץ מסוכן שנגמר באסון. מאז היא מעבירה הרצאות על הלחץ החברתי של הילדים שלנו, הפחד מהלשנה, המחיר הכבד בעידן המסכים והיא פעילה ברשתות החברתיות ומשתפת בתחושותיה, הכל כדי שזה לא יקרה עוד לאף אחד אחר.
לפני כשלושה שבועות איבדה מעוז את התליון שעל צווארה, עליו חרוט חיוכו של בנה האהוב רוי. מאותו הרגע, התפתח סיפור מסתורי, שהכניס הרבה אהבה ואור לחייה של מעוז וגם סימנים שאין להם הסבר.
"אני בן אדם פרקטי עם הרגליים על הקרקע, אין אצלי שחור ולבן. אבל הסיפור הזה הוא נס שאני לא יודעת להסביר אותו. רוי שלח אותי עם ממתקים להחזיר לה, על כל הממתקים והפינוקים שהיא נתנה לו"
מעוז מספרת: "חודש לאחר גילוי המצבה הכנתי אצל מעצב בנהריה תליונים עם ציור של רוי. עבורי הכנתי בצורת לב, ולמאי הבת שלי הכנתי תליון עגול. אפשר להגיד שהתליון כל הזמן עליי, זה סימן ההיכר שלי. כל מי שמכיר אותי ידע את זה. באחת הפעמים שהרמתי את הנכדה שלי השרשרת נקרעה. בגלל הקורונה לא תיקנתי אותה, אבל ידעתי שאני עלולה לאבד אותה. היא נפלה לי כמה פעמים בבית וכמה פעמים בתוך החולצה. פחדתי לאבד אותה, ואפילו הורדתי אותה ממני מספר פעמים".
"הרגשתי שעוד פעם איבדתי את רוי"
הפחד של מעוז התממש ביום שבו נסעה עם בתה לביקור במרפאה. היא מספרת: "נסעתי עם הבת הגדולה שלי לבדיקה במרפאת זבולון ליד הקריון. אני עוד זוכרת שכשהתאפרתי השרשרת הייתה עליי. כשהגענו למקום נכנסתי לשירותים, וראיתי שהשרשרת תלויה לי על הצוואר, כשהיא פתוחה, אבל התליון לא שם. הייתי בטוחה שהתליון בבית. התקשרתי להורים שלי וביקשתי שייכנסו אליי הביתה ויחפשו אותו. כל תרחיש עבר לי בראש, למעט התרחיש שמישהו אחר מצא אותו. הפכנו את כל הבית, זה היה לחץ ענקי. הרגשתי שעוד פעם איבדתי את רוי, תחושה לא רציונאלית. השרשרת הזאת כל כך משמעותית עבורי, עם התמונה שכל כך מסמלת אותו, זה רוי, עם הבלורית, החיוך והנמשים".
מעוז מחליטה להרים את הכפפה ולנסות את כוחו של הפייסבוק. "אם הייתי מאבדת משהו של רוי, זה היה שובר אותי, כי לאבד דבר מה של מישהו שהלך מביא איתו הרבה אשמה, תחושה של חוסר אחריות. מאוד פחדתי שמישהו ימצא את זה ויזרוק את זה. זה לא הרגיש לי נעים. לפנות ערב, אחרי שהפכנו את כל הבית ולא מצאנו, כתבתי פוסט בפייסבוק. אני משתפת המון ברשתות החברתיות על התהליך של האבל והאובדן, ולא מעט אנשים מהאזור עוקבים אחריי ומכירים את הסיפור שלי. כשכתבתי את הפוסט ביקשתי שישתפו, בתקווה שהוא יגיע למי שמצא את התליון וזה ייגע בליבו".
"קיבלתי הצעה מרגשת מתכשיטן מקסים מקרית אתא שרצה להכין לי תליון חדש במתנה. הוא לא היה מוכן לקבל ממני תשובה שלילית. ביקשתי ממנו שיחכה עוד 24 שעות, ואם לא יהיה שינוי, אצור איתו קשר"
לתגובות כאלו מעוז לא ציפתה. מעוז זכתה לעשרות אלפי חשיפות לפוסט שלה, שהפך ויראלי במהירות. "מהרגע שהעליתי את הפוסט ובמשך שלושה ימים הוא שותף יותר מ-2000 פעמים. כל אחד ששיתף הוסיף איזה משפט מהלב שלו, ביקש עזרה ואמר מילה טובה. זה היה מטורף להכיל את זה, הייתי בשוק. לא חשבתי שהפוסט יגיע לחשיפה כזו. רוי יכול להיות הילד של כל אחד ואחת מאיתנו, ומכיוון שזה היה יכול לקרות לכל אחד, הנושא הזה הציף משהו בנו כהורים. לכן נוצר חיבור מיוחד ביני ובין הורים רבים ברשתות החברתיות".
התכשיטן שהתנדב להכין תליון חדש
אנשים טובים מיהרו להציע עזרה, עם ישראל התגלה במיטבו. "הפוסט שלי הגיע ל-20 אלף אנשים. כששיתפתי אותו בקבוצה הכי גדולה בקריות 'הורים בקריות' של קובי פינטו הוא התפשט במהירות, אינספור חברי קבוצה שיתפו את הפוסט שלי. אבל הימים עברו, ולתליון לא היה זכר. קיבלתי הצעה מרגשת מתכשיטן מקסים מקרית אתא שרצה להכין לי תליון חדש במתנה.
"הוא לא היה מוכן לקבל ממני תשובה שלילית. ביקשתי ממנו שיחכה עוד 24 שעות, ואם לא יהיה שינוי, אצור איתו קשר. במקביל הבת שלי התחילה לקבל הודעות מאנשים שאנחנו לא מכירות, שהציעו לתת כסף למוצא הישר. לא ידעתי להכיל את כל הפניות והרצון לעזור, הוצפתי באהבת חינם, זה הדהים אותי. החברה שלנו בתקופה לא פשוטה, ופתאום גיליתי משהו מאוד טהור, עם ישראל במיטבו בעת משבר".
שיחת הטלפון ששינתה הכל
בתחילת השבוע שעבר, כשיום הולדתה התקרב, החלה מעוז לאבד את התקווה, ודווקא אז, מגיע טלפון אחד שמשנה את הכל.
מעוז: "ביום ראשון כבר הרמתי ידיים, כתבתי פוסט חדש והודיתי לכל המשתפים. סיפרתי על התכשיטן שהציע להכין עבורי תליון חדש וחשבתי שזה מאחוריי. באותו הבוקר קיבלתי טלפון, בזמן פגישה עם לקוחה. על הקו היה גבר מבוגר ששאל אותי אם אני ענבל. עניתי שלא וניתקתי בנימוס. במשך 40 דקות הוא לא הפסיק להתקשר, ולצערי לא עניתי, עד שהלקוחה שלי עצרה אותי ואמרה לי 'בואי נענה'.
"לבסוף עניתי לו, והוא שאל אותי אם יש לי בן, עניתי שכן. הוא שאל אותי אם איבדתי תליון ואמרתי שכן. את כל כך מחכה למשהו, ופתאום כשהוא קורה את מתבלבלת, את לא יודעת אם עובדים עלייך או לא. הוא ביקש שאגיד לו מה כתוב על התליון מאחור, עניתי 'ילד שלי לנצח', והוא הודיע התליון אצלו. הלקוחה שלי ואני התחלנו לקפוץ ולצעוק, קבענו להיפגש מיד".
את כל שאירע אחר כך, מעוז מספרת בקול רועד, מתקשה להאמין להשתלשלות הסיפור. "אחרי שסגרתי את הטלפון, כל כך פחדתי שהוא ייעלם לי. התקשרתי כל חמש דקות לוודא שהוא זוכר שאני בדרך אליו. הלכתי וקניתי לו סלסילת מתוקים, תיארתי לעצמי שיש לו נכדים. הוא לא נתן לי כתובת מדויקת אלא ביקש שאגיע לכתובת באפק. ראיתי אותו מתקרב אליי לאט, לא יכולנו להתחבק, שנינו היינו עם מסכות.
"לא חשבתי שהפוסט יגיע לחשיפה כזו. רוי יכול להיות הילד של כל אחד ואחת מאיתנו, ומכיוון שזה היה יכול לקרות לכל אחד, הנושא הזה הציף משהו בנו כהורים. לכן נוצר חיבור מיוחד ביני ובין הורים רבים ברשתות החברתיות"
"אני לא יודעת להסביר את מה שקרה שם, תחושות של שמחה, עצב והתרגשות. הוא לא רצה לקחת ממני את הסלסילה, מבחינתו זה היה מעשה מובן מאליו. הוא מצא את התליון ליד הרכב שלי, ובמוצאי שבת הבת שלו ראתה בפייסבוק את הפוסט שלי, וככה הם הגיעו אליי".
מעגל נסגר
מעוז הציעה לקחת את האיש הנחמד הביתה, ובמהלך הנסיעה התמונה מתבהרת. "בעת הנסיעה הוא שאל אותי איך הבן שלי נהרג. ברגע שהוא הבין שהבן שלי זה רוי, הוא התחיל לרעוד ולבכות. הדקות האלו הן בגדר תעלומה בעיניי. הוא סיפר לי שאשתו לא ישנה חודשיים לאחר שהבן שלי נפטר.
"התברר, שאשתו היא אם הבית בבית הספר שרוי למד בו. מכיתה ג' ועד שקרה המקרה, אם הבית הייתה האמא השנייה שלו בבית הספר. הוא היה יושב אצלה, היא הייתה מכינה לו סנדוויצ'ים עם ריבה או שוקולד, היא הייתה מספרת לו על הנכדים והוא היה מספר לה".
מבחינת מעוז, זו תהיה עצימת עיניים לא לראות בכך סימן מבנה האהוב. "זה היה לא נתפס. יום לפני יום ההולדת שלי התליון חזר אליי, ועוד מאישה שהייתה כל כך משמעותית בחיים של הבן שלי. אני בן אדם פרקטי עם הרגליים על הקרקע, אין אצלי שחור ולבן. אבל הסיפור הזה הוא נס שאני לא יודעת להסביר אותו. רוי שלח אותי עם ממתקים להחזיר לה, על כל הממתקים והפינוקים שהיא נתנה לו. היא שמרה עליו שנים, ועכשיו היא שמרה גם על התליון.
"אני כל הזמן אומרת שרוי איתי, רוי מכוון את הכל. אין סיכוי אחר שזה היה קורה, מכל האנשים בקרית ביאליק דווקא האנשים הנהדרים האלה מצאו את התליון. 10 ימים התליון היה בביתם, וקיבלתי אותו דווקא יום לפני יום ההולדת שלי, ולא בכדי. היה לי מאוד קשה לחגוג, רוי היה צריך להיות בן 13 בשבת. כל כך חיכיתי לבר מצווה שלו, והוא שלח לי סימן, זו המתנה שלו אליי. אני לא בן אדם רוחני, אבל אין דרך אחרת להסתכל על הסיפור הזה. אי אפשר להעביר את זה לסדר היום".
רוי בא בחלום וביקש סליחה
לסיפור המיוחד הזה סוף מרגש ומצמרר. מעוז יודעת שבנה הולך איתה לכל מקום, והוא תמיד יהיה שם לשלוח סימן ולהזכיר שהוא תמיד איתה. "אין לי ספק שרוי לא התכוןן שזה יקרה, הוא השאיר את הטלפון שלו על המיטה מהפחד שהוא יתפרק, הוא ידע שזה מסוכן, הוא לא חשב שיקרה לו משהו. אני בטוחה שהמחשבה האחרונה שהייתה לו היא מה אני אגיד.
"אני יודעת שהוא רואה כמה אני כואבת וסובלת, ובדרכו המיוחדת הוא מחזק אותי, שומר עליי ושולח לי המון סימנים כדי שאדע שהוא איתי ושהוא מצטער. יום אחרי שקמתי מהשבעה הוא בא אליי בחלום וביקש ממני סליחה. הוא נעמד מולי, הצטער שהוא לא הצליח להחזיק, חיבק אותי ונעלם. התליון היה עבורי עוד סימן מבין סימנים רבים שהוא שולח לי".
