"התקופה הזו תוביל לפריחה בתחום האמנות"

מאחורי החזות הצנומה של עידן קרוצ'י, 43, מקרית חיים, נמצא אדם שכל חייו מוקדשים למוזיקה, והוא מודה שהוא אובססיבי. בחיוך גדול הוא אומר "כן, אני אובססיבי למוזיקה וזה משהו שהתחיל עוד שהייתי תינוק בן 3 או 4".

קרוצ'י – שם משפחה שמקורו באיטליה – הוא דמות מוכרת בקרב הבליינים באזור ובעיקר בקרב באי מועדון הוונדרבר בחיפה, שם תיקלט והרקיד מאות, עד שהקורונה הגיחה לעולמנו.

"לווידיאו הראשון שנכנס אלינו הביתה כשהייתי ילד", מספר קרוצ'י, "היה תפקיד אחד וזה להקליט את התוכנית 'עד פופ'. גדלתי בבית שמאוד אוהב מוזיקה והייתי מוקף בתקליטים ובקסטות. האחים הגדולים שלי הקשיבו למוזיקה של ניו-וייב וכך נחשפתי למוזיקה הזו. לאחר מכן הגיעו להקות כמו ה'סקס פיסטולס' ודומיהן, ומאז אני מחובר למוזיקה הזו".

אני והגיטרה

אהבתו של קרוצ'י למוזיקה הביאה את הוריו להחלטה לשלוח אותו ללמוד לנגן על אורגן כשהיה רק בן 8. "אחרי שנה הפסקתי כי זה שיעמם אותי", הוא אומר, "כי זה היה לנגן דברים כתובים. הייתה לנו בבית גיטרה חשמלית של חבר של אחי. חיברתי אותה למערכת והתחלתי לנגן לבד, לפי המוזיקה שהייתי שם. בגיל 12 התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה בצורה רצינית".

באותו הזמן בערך החליטו קרוצ'י וחברו הטוב, שי, להקים להקה. "עוד לא ידענו ממש לנגן. היינו לוקחים חלקים משירים, עד שלמדנו לנגן ולעשות דברים בעצמנו, ומאותו הרגע זה המשיך איתי כל החיים. ברגע שראינו שממש יוצאים לנו שירים, קיבלתי את ההחלטה הסופית שזה מה שאעשה בחיים".

במקביל לנגינה החל קרוצ'י, עוד בטרם ידע זאת, את קריירת התקליטנות שלו. הוא מספר: "חבר שלי ואני נהגנו ללכת למה שנקרא אז 'מסיבות מקלט' עם קסטות והמוזיקה שאנחנו אוהבים, ושם היינו מחליפים את המוזיקה".

התקופה ההולנדית

בגיל 15 כבר מצא את עצמו קרוצ'י בעמדת התקליטן במועדון האנטוני בחיפה ומשם המשיך לתקלט במועדונים נוספים באזור. לפני 21 שנה הוא ארז מזוודה ונסע להולנד, כדי למצוא חברת תקליטים שתפיק את החומרים של ההרכב שבו הוא חבר עד היום, "סופיה". ההרכב הוציא ארבעה אלבומים וערך הופעות בכל אירופה.

"זו הייתה תקופה של המון עשייה", הוא מספר, "תקופה של היכרות עם עולם המוזיקה מבפנים. מוזיקאים שגדלתי עליהם היו מאוד נגישים ואפשר היה ממש ללמוד מהם ולקבל השראה מהמוזיקה ומסגנון החיים שלהם. באיזשהו שלב חיפשתי שינוי בחיים ובתוך שנה חזרתי לארץ".

הטלפון הראשון שעשה עם חזרתו לארץ היה לשלומי מנגר, הבעלים של הוונדרבר, ומאז הוא מופיע שם באופן קבוע. "תמיד עבדנו ביחד, וכשאמרתי לו שחזרתי, התחלתי מיד לתקלט אצלו. אני מוכר בעיקר מהיותי תקליטן. הסגנון שלי הוא הצד האלטרנטיבי של האייטיז עם קצת נשיקות לצדדים".

ומי שחושב שלהיות תקליטן טוב זה רק לנגן מוזיקה, שיחשוב שוב. קרוצ'י: "חייבים אינטואיציה. אני מגיע למועדון עם המון מוזיקה, מרגיש את האנשים, מרגיש את האווירה שיש באותו הערב. לתקלט זה דבר מאוד עדין. מכיוון שאני מנגן סוג מסוים של מוזיקה, אני יודע מה אני אוהב, אבל תמיד קורא את האנשים שנמצאים במועדון. זה ריקוד ביני לבין הקהל, אני רואה איך הקהל מגיב, ואם הוא מגיב טוב, אני לוקח אותו רחוק. אני תמיד מנסה לדחוף את הקהל למוזיקה מעניינת".

ימי קורונה

קרוצ'י מוסיף: "רק מי שבאמת מבין ואוהב מוזיקה ורוצה ליצור אווירה חדשה, יכול להיות תקליטן. להיות תקליטן זה כמו ילד קטן שמשיג את התמונה הכי מגניבה בקלפים של 'חבורת הזבל'. אתה רוצה להראות את זה לכולם. במוזיקה אתה רוצה שכולם יבינו את מה שאתה מבין".

בינתיים, עד שהקורונה תיעלם והוא יוכל לחזור למועדון, קרוצ'י ממשיך ליצור עם "סופיה" ובמקביל פתח אולפן הקלטות, שבו הוא מפיק ליוצרים ולהקות, תוך שהוא מנסה לעשות שימוש נרחב ככל האפשר בציוד מוזיקלי ישן. "אני אגרן של ציוד מוזיקלי", הוא צוחק, "בעיקר וינטג', ואני משתמש בו הרבה. לכלים הישנים במוזיקה יש צליל חם יותר, עמוק יותר, עם תחום תדרים גדול יותר מהציוד הדיגיטלי".

תקופת הקורונה בהחלט משפיעה עליו. "אני רגיל להיות פעיל בשעות הלילה ואני די משתגע עכשיו", הוא אומר ובכל זאת מאמין, כי התקופה הזו תוביל לפריחה בתחום האמנות. "ההשראה מגיעה מהיחסים עם האנשים ומהעולם הפנימי. עכשיו זו תקופת בישול והמון אמנים ימצאו מה לומר. אני מאמין שיהיה גל גדול של יצירה בגלל שעכשיו אלו זמנים קשים, ובזמנים כאלה מתבשלת המון יצירה".

לדעתו של קרוצ'י, אמן צריך לומר את דעתו גם אם היא עלולה להיות לא נעימה לאוזני הקהל. "היום האמנים מאוד פוחדים מהשיפוט של הקהל, אבל אמן בא להעיר מקומות רדומים, גם אם הם לא נעימים ולא מלטפים".

כתבות נוספות * בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות