חמש שנים עברו מאז היום שבו איבד גל שמול את חבריו בסג'עיה, היום שבו איבד גם את התמימות. הוא בן 24, גדל והתחנך בקרית מוצקין, בן ליהודית ואלי, ואח צעיר לאודי ואייל. בן דודו, אסף דהאן, נהרג באסון המסוקים כשהיה רק בן שנתיים, ואת הלוויה שלו שמול מתאר בתור הזיכרון הראשון שלו מחיילים בצבא. "מגיל קטן תמיד הייתי רודף אחרי חיילים, הייתי שואל אותם על המדים ועל הנשק. תמיד התרגשתי כשראיתי אותם, הם היו גיבורים בעיניי".
שמול התגייס באוגוסט 2013 לטירונות של גולני וכבר בתחילת דרכו אותר לצאת לקורס חובשים. "אני ממש לא רציתי לצאת לקורס ולעזוב את חברים שלי, אבל אמרו לי שאם לא אסכים לא אוכל להישאר בגולני, ואני אעשה הכל בשביל גולני". כשסיים את קורס החובשים חזר לאימון מתקדם ונפצע ברגלו, אך המחשבה לוותר לא עברה במוחו ולמרות הפציעה סיים את תהליך ההכשרה ללוחם. עם סיום ההכשרה והגיעו לגדוד, התבקש על ידי המג"ד להצטרף לתאג"ד, מחלקה רפואית לוחמת של הגדוד.
בעת ש"תפסו קו" בחרמון, החל מבצע "צוק איתן" וכל הכוחות הוקפצו דרומה. "העבירו אותנו מהחרמון לשטחי הכינוס. את כל הציוד שלי שמתי בנגמ"ש של התאג"ד, אותו הנגמ"ש שבסופו של דבר לא חזר מסג'עיה. ברגע האחרון הודיעו לי שאני מצטרף לנגמ"ש אחר של פלוגה ב' עם אנשים שאני לא מכיר. ציוותו אותי לרופא ותפקידי היה להיות יד ימינו; לשמור עליו במקרה של היתקלות ולעזור לו במקרה של ניתוח בשטח".
אש מהשיחים
שמול מספר את סיפורו בפרטי פרטים, בדיוק רב ובקור רוח, אך עיניו מסגירות שבכל פעם, כשהוא חוזר לרגעים הללו, בליבו מתחוללת סערה. "נכנסנו בנגמ"ש עם פלוגה ב' לסג'עיה וכעבור רבע שעה קיבלנו דיווח בקשר על 'פרח', כלומר: פצוע. באופן אוטומטי כל העיניים הופנו אליי ואל הרופא. יצאנו רגלית לכיוון שון כרמלי ז"ל, החובש הפלוגתי, הסמ"פ הרופא ואני, בניסיון להציל אותו. רצנו כ-50 מטרים וכשהגענו לשון הבנו שכבר אין את מי להציל.
"בזמן שהרופא קבע את מותו של שון, זיהיתי בכוונת דמות בשיחים. יש לי שתי שניות להחליט מה אני עושה, ואני מחליט לא לפתוח באש על מנת שלא יגלו אותנו. שנייה אחרי זה פותחים עליי באש מאותו הכיוון. שלושה כדורים חולפים ליד הראש שלי. צעקתי 'שמע ישראל' ונשכבתי על הרצפה".
עד היום שמול לא יודע מיהי הדמות שהוא ראה בכוונת. יכול להיות שזה היה חייל, יכול להיות שזה היה מחבל. המג"ד שיבח אותו על ההחלטה שלו לא לירות. מיד לאחר מכן חזר שמול עם הרופא לנגמ"ש. "שנינו שתקנו במשך ארבע שעות. לא סיפרנו על שון. לא דיברנו עם אף אחד. המשכנו להתקדם לעבר סג'עיה. היום אני לא מבין איך עשיתי את הדברים האלה, איך הצלחתי לתפקד. אבל זה מה שהייתי צריך לעשות, זה מה שלימדו אותי וזה מה שעשיתי".
כשחזרו לשטחי הכינוס, אחד מחבריו של שמול מיהר להגיש לו טלפון והפציר בו להתקשר להורים. "לא הבנתי מה הלחץ להתקשר להורים. התקשרתי אליהם בשבע בבוקר והבנתי שכולם ערים ומחכים לשמוע ממני. זה היה הרגע שהבנתי כמה הדבר הזה אמיתי, זאת הייתה ההתפרקות הראשונה שלי, אחרי כל מה שעברנו שם בפנים. כשהצצתי בעיתון, ראיתי בשער את הפרצופים של חברים שלי לגדוד שנהרגו באסון הנגמ"ש".
הרופא שציוותו לשמול החליט שהוא לא חוזר פנימה לרצועה. "היה צריך להיוולד לו בן ראשון באוגוסט, הוא לא היה מוכן לחזור למראות, הוא לא רצה לשוב הביתה מצולק. שמול ניצב בפני דילמה, כשביקשו ממנו לשוב לרצועה ללא רופא ולהיות החוליה הרפואית של הגדוד עד שיגיע רופא חדש. שמול, שסיים קורס חובשים רק ארבעה חודשים קודם לכן, לא היה מוכן לשאת באחריות הזו, למקרה שיהיו פצועים שלא יידע איך לטפל בהם.
סיטואציה בלתי נתפסת
שמול קיבל אישור לצאת ללוויה של חברו, שון כרמלי. כשישב בתחנת הדלק, עדיין לבוש במדים, מביט אל הים מצד אחד ואל עשרות אלפי האנשים שהגיעו להלוויה, עדיין לא הצליח לעכל את המעברים החדים בין מה שמתחולל מעבר לגדר לחיים כאן. "לילה אחד יורים עליך ולילה אחד אתה לוקח קפה מארומה. זאת סיטואציה לא נתפסת. באותו לילה הצלחתי לישון רק חצי שעה".
שמול הרגיש שהוא חייב לספר את כל מה שעבר עליו, חייב לעבד את הדברים ולפרוק כמה שיותר. הוא כתב פוסט בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי לייקים ושיתופים והגיע לצינור לילה.
"החיבוק של עם ישראל בעיתות משבר תמיד מחמם את הלב. אבל הייתי מצפה לקבל את אותו החיבוק גם ממקבלי ההחלטות", הוא אומר.
בסיום המבצע שמול עבר תפקיד והיה לנהג בוס. מכיוון ששירת בתפקיד לוחם פחות משנתיים, הוא לא קיבל את תעודת הלוחם שכל כך חשובה לו. "אני הייתי מוכן להקריב את חיי למען החברים שלי, למען המדינה שלי. אני חושב שכל מי שלחם במערכה הזו זכאי לקבל את תעודת הלוחם, ואני אלחם על כך. כבר שלחתי מכתבים לכל מיני גורמים וזה מאבק שאני רוצה להמשיך".
חמש שנים אחרי, הזיכרונות מסג'עיה ממשיכים לחיות איתו. היום הוא סוכן מכירות מצליח. יש מי שיעידו עליו שהוא בוגר יותר משאר בני גילו. "נכנסתי לעזה בן 19 ויצאתי בן 40. אני בטוח שהילדים שלי יהיו לוחמים בגולני. אני גאה שזכיתי לשרת את המדינה שלי".
