"אמי ז"ל השאירה לנו מורשת של חינוך לערכים"

עבור נועם בן דוד, בן 40 מקרית ביאליק, זו הייתה עוד ריצת אחר הצהריים שגרתית, כשהרגיש שהוא דורך על דבר מה קשיח בפינת הרחובות בן גוריון-דליה. הוא אינו נוהג בדרך כלל לעצור את ריצתו, אך הפעם משהו בתוכו אמר לו לעצור. הוא התכופף לראות במה המדובר, ולהפתעתו, היה זה ארנק ובו מסמכים, תעודת זהות, רישיון נהיגה וסכום כסף לא מבוטל של 13 אלף שקלים.
בן דוד, מנהל מכירות בחברת כתר פלסטיק, נשוי למיטל פלוס שתי בנות, סיפר הבוקר, ראשון, ל"הד הקריות": "הייתי בריצה, במסלול הקבוע שלי. בדרך חזרה, כשהייתי כבר בסוף של המסלול, בשדרה, דרכתי על משהו. אני בדרך כלל לא עוצר את הריצה שלי, אבל יחד עם זאת, אני מאוד ערני ביום-יום שלי. תמיד שם לב לפרטים הקטנים. התכופפתי והרמתי ארנק. הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לראות, אולי, מישהו שם מחפש משהו. לא היה שם איש. חושך מצרים. הארנק היה מונח בין המדרכה לכביש במצב רע מאוד. מכוניות עלו עליו והוא היה מלא מים מהגשם. המים ממש נזלו ממנו".

על שאירע בהמשך סיפר בן דוד: "רצתי הביתה. היה שקט. האישה והבנות לא היו בבית. פתחתי את הארנק ומצאתי את תעודת הזהות. היא הייתה הרוסה, אבל הצלחתי לזהות את השם – 'אלי בלמס'. התקשרתי ל-144 וקיבלתי את מספר הטלפון הקווי של משפחת בלמס. שלוש או ארבע פעמים התקשרתי למספר, אך, בצידו השני של הקו, 'ענה' לי פקס. החלטתי לפנות לראש העירייה אלי דוקורסקי. יש לנו ראש עירייה נדיר שעונה לכל פנייה של כל תושב. חשבתי, אולי דוקורסקי יוכל להשיג לי טלפון נייד של אלי בלמס. התביישתי להתקשר אליו ישירות, אז פניתי אליו בווטסאפ".
בינתיים, עד שתבוא התשובה מאיזשהו צד, בדק בן דוד את תכולת הארנק. "נדהמתי", הוא מספר, "היו שם 13 אלף שקלים. כל 1000 שקלים מהודקים בגומייה. לא הייתה בליבי שום התלבטות. ידעתי שזה לא שלי. כך גדלתי בבית וכך חונכתי. אמא שלי, פרח בן דוד ז"ל, נפטרה לפני חודש וחצי. היא השאירה לנו בעיקר מורשת של ערכים וחינוך טוב. תמיד היא אמרה לנו שמה שלא שלנו – לא שלנו. חובתנו להחזיר. אני משער שכל אחד בטח מפנטז עכשיו מה הוא היה עושה עם 13 אלף שקלים. אבל בואי נהיה מציאותיים, זה לא שלנו. נקודה".

באין קול ואין עונה, ניסה בן דוד לחייג שוב לבית משפחת בלמס. הפעם, ענתה לו אשתו של אלי בלמס. על השתלשלות השיחה הוא מספר: "אמרתי לה: 'ערב טוב, אני מחפש את אלי בלמס'. בחשדנות, היא שאלה אותי 'מי אתה'. השבתי לה: 'אני מחפש את אלי, מצאתי משהו ששייך לכם'. בצידו השני של הקו השתררה דממה. היא התחילה לבכות, וגם הוא בכה, ונטל את שפופרת הטלפון. ביקשתי ממנו לתאר איך הארנק שלו נראה ומה הייתה תכולתו, והוא תיאר במדויק ונקב בסכום. 'הכסף הוא כדי לעזור לבת שלי בשכר דירה', הוא אמר לי, 'יש שם 1000 שקל ומשהו לכל חודש בשנה'".
דקות ספורות לאחר שיחת הטלפון התייצבו אלי בלמס ובנו בביתו של בן דוד. "הצעתי לו תה חם ועוגיות", מספר בן דוד, "הבן שלו אמר לי שבחיים הוא לא ראה את אבא שלו עצוב כמו שהוא היה היום".
בינתיים, גם ראש העירייה אלי דוקורסקי ראה את ההודעה ששלח לו בן דוד בווטסאפ. בן דוד: "עדכנתי אותו שהבעלים של הארנק נמצאו ושהאבידה הושבה לבעליה".
דוקורסקי, שהתרגש מהאזרחות הטובה של בן דוד, העלה פוסט מרגש לפייסבוק, ואז נחת על בן דוד מבול של טלפונים. "את לא מבינה מה קרה. זה התחיל לרוץ בפייסבוק בלי מעצורים. מלא טלפונים".
דוקורסקי כתב בפוסט בפייסבוק: "לכבוד מיוחד ראוי נועם בן דוד, תושב העיר, שמצא ארנק ובו שטרות בסך 13 אלף שקלים. נועם פתח בחיפושים אחר בעלי הארנק, איתר אותו והחזיר לו את האבידה. התושב הנרגש פרץ בבכי והודה בהערכה רבה לנועם. הכסף בארנק שאבד נועד לממן דמי שכירות עבור בתו. התקשרתי לנועם והודיתי על גילוי אזרחות טובה. בימים הקרובים אזמן אותו ללשכתי לטקס שבו נביע את הערכת כולנו".
בעליו של הארנק, אלי בלמס מקרית ביאליק, סיפר ל"הד הקריות": ביום רביעי האחרון, הייתי צריך לעזור לבתי שעברה דירה להרצליה. חבר מהעבודה, שיש לו טנדר, סייע לי להעמיס כמה דברים. בין היתר הייתי צריך להעביר לבתי סכום כסף לשכר הדירה שלה. הוצאתי כסף ושמתי אותו בארנק. העמסנו את הציוד והתחלנו בנסיעה דרומה. כעבור 400 מטר, הרגשתי שמשהו לא תקין בחגורת הבטיחות. ביקשתי מהחבר שיעצור בצד. הוא עצר, פתחתי את הדלת כדי לסדר את החגורה, יצאתי החוצה, שחררתי את החגורה והמשכנו לנסוע.
"בדרך אמרתי לחבר שלי שלא אכלנו כלום ושכדאי שנעצור לאכול. ואז, כשדיברנו על האוכל, מיששתי את הכיס והבחנתי שהארנק לא נמצא. ביקשתי מהחבר שיעצור בצד, כי איבדתי את הארנק. אמרתי לו 'בוא, נחזור. אני יודע בדיוק איפה הארנק נפל.
"חזרנו למקום שבו עצרנו קודם לכן. חיפשנו, סרקנו, סיירנו. החלטתי לנסוע למשטרת זבולון, אבל שם הוסבר לי שכל ההתנהלות שלי עכשיו צריכה להיות מול הרשויות – משרד הפנים, משרד הרישוי, קופת חולים.
"הרגשתי שזה אבוד. שהכסף הלך. אמרתי לעצמי בלב שאני מקווה לפחות שמי שמצא את הארנק, הוא מישהו שבאמת זקוק לכסף ושזה יעזור לו. בכל זאת, החלטנו לחזור שוב למקום. שוב חיפשנו, שוב סיירנו. כלום. פנינו גם למוקד העירוני. חשבנו שאולי דרך המוקד יצליחו לגלות משהו, אבל במקום שבו איבדתי את הארנק אין כיסוי של המצלמות. בנקודה זו השלמתי עם הסיטואציה. שהסיפור אבוד.
"בסביבות עשר בלילה, צלצל הטלפון בבית. אשתי ענתה ואמרה לי שמבקשים אותי. עשיתי­­­ לה סימנים שלא בא לי לדבר עם אף אחד. כשהיא אמרה לי שזה מישהו שאומר שיש אצלו ממשהו ששייך לי, ניגשתי לטלפון ומיד שאלתי לו: 'מצאת את הארנק שלי?'. הוא אמר לי שכן וביקש ממני סימנים מזהים. אמרתי לו אחד לאחד מה יש בארנק, והוא הזמין אותי אליו הביתה.
"זכיתי. הכרתי אדם מדהים, עם ערכים, אזרח למופת. השם שלו 'נועם' מעיד עליו נועם הליכות. בואי נדבר דוגרי. למצוא ארנק עם סכום כסף גדול, זה מבחן קשה. לדעתי, הרוב אינם מחזירים. נועם הוא מדהים. זכיתי בחבר טוב".