משה אפרגן פרש לאחרונה לגמלאות אחרי כמעט 40 שנה בתפקיד מנהל האצטדיון העירוני בבית שאן, אבל בעיקר הוא מוכר כאנציקלופדיה מהלכת של הפועל בית שאן, עם זיכרון מדהים לסגל הקבוצה בכל 57 השנים הארוכות שהוא מלווה את הקבוצה.
הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הפועל בית שאן לדורותיה. מלווה את הקבוצה מאז שנות ה- 60 המוקדמות כילד עולה, שמביא כדורים לקבוצה הצעירה מליגה ג׳. הוא התגנב למשאיות בדרך למשחקי חוץ, היה שם ברגעי השיא בליגת העל וברגעי השפל שהקבוצה התרסקה שוב לליגה ב׳. הוא ראה את שיר צדק ואיתן טייב, מאיר כהן, הילל קפלן ויהודה עמר, שמעון דנן וגיא דיין צומחים והופכים לכוכבים. ״קשה להיפרד מהעבודה. קשה יותר להתנתק מהעבודה האינטנסיבית מול הקבוצה וקבוצות הילדים והנוער״, הוא אומר ומציין כי עדיין הוא לא מחמיץ שום משחק ומאמין שעם עבודה קשה הקבוצה יכולה לחזור לקדמת הבמה של הכדורגל בישראל.
אפרגן (67) נולד במרוקו ב-1952 כבן בכור למשפחה בת 10 נפשות (שישה בנים ושתי אחיות). הוא עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1962 היישר לשכונת ׳אלי כהן׳. ״הגענו לעיר ונקלטנו די מהר. בתור ילדים חיפשנו פעילות ותעסוקה אחר הצהריים. בגלל שהשכונה שלנו הייתה רוויה בשחקנים צעירים ומשחקי כדור בכל שעות היום, מצאתי את עצמי מהר מאוד מגיע למשחקים ולאימונים של הפועל בית שאן", הוא משחזר. אפרגן מוכר בכינוי ׳טם-טם׳, הפך למביא כדורים באימונים ובמשחקים. ״היו מבריחים אותי בתור ילד בן 10-11 במשאיות וטנדרים גם למשחקי החוץ״. ב-1965 הוא וחברו לשכונה, בבר קסלסי, האוהד מספר 1 של הפועל בית שאן ומי שמשמש כיום כמנהל הקבוצה בבר קלסי הפכו לצמד חמד והתחילו לגלות נוכחות במשחקים ובאימונים.
משה עבד לפרנסתו כמנהל עבודה במפעל פלסטיק באזור התעשייה הצפוני בבית שאן, אך לא וויתר על אהבתו הגדולה-הפועל בית שאן. ב- 1978 במהלך עבודתו, הוא נפצע בתאונת דרכים באורח קשה. לאחר הליך שיקום ארוך חזר לאצטדיון והחל לגלות נוכחות באימוני הקבוצה. ״ראש העיר דאז יצחק קינן, הבחין שאני מגיע לאימונים בקביעות. הוא הציע לי לצאת לקורס גינון ולשמש כמנהל ואיש האחזקה של האצטדיון. בשנת 1980 התחלתי את העבודה במקום". מאז משה הפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה וממחלקות הילדים והנוער, וחווה יחד עם המועדון את הרגעים הכי גדולים של הפועל בית שאן בכדורגל הישראלי.
וותיקי בית שאן מספרים כי משנת 1962 לאורך השנים, הוא עקב מקרוב אחרי כל שחקן ושחקן שגדל בקבוצה או הצטרף כרכש. ״אני הכרתי את אברהם רחמים, שהיה שחקן בקבוצת הנוער. צפיתי בחנניה אלגריסי, יהודה עמר, הילל, צביקה ועמוס קפלן, אלישע ואליאס לוי, האחים אוחנה ועד מוריס אוזן, איתן טייב וגיא דיין״, כל אלו גדלו אצלי. ב-1982 משה נשלח ללמוד גם פיזיותרפיה והפך גם לחובש ומעסה של הקבוצה.
"השנים הכי יפות של בית שאן היו מ- 1978 ועד 1982, אז שיחקה הקבוצה בליגה הארצית. ״אלו היו שנים שכל הסגל היה מורכב משחקני בית בלבד: אלישע לוי, חנניה אלגריסי, אלברט אלגריסי, יאיר גולדברג ואחר הצטרפו הילל, עמוס וצביקה קפלן, יהודה עמר, אלי בן סימון ועוד. "הייתה אוירה מדהימה. הייתה לשחקנים תחושת שליחות אמיתית. האוהדים היו מגיעים בהמוניהם לאימונים ולמשחקי בית וחוץ בכל רחבי הארץ. אף אחד לא שיחק בשביל כסף, מה שהניע היה הסמל. השחקנים היו עובדים יום עבודה מלא בכל מיני מקומות ואז מגיעים בערב לאימון ונותנים את הנשמה״, הוא אומר.
עם המאמן וכדורגלן העבר, אלישע לוי, הוא גדל בשכונה. ״הייתי מכניס אותו במשחקים בשכונה לשחק עם החבר׳ה הגדולים. הוא היה כישרון מגיל צעיר, לא היה לי ספק שהוא יגיע רחוק״. משה היה שותף מלא גם לתקופה המפוארת של הפועל בית שאן בליגה הלאומית, אז הליגה הבכירה, שם החזיקה מעמד 5 עונות ברציפות. ״זה עד היום מעביר בי צמרמורת. היו שתי עונות חלומיות ושתי עליות רצופות. זה היה משהו חלומי. מי היה מאמין שקבוצה מבית שאן, עם תקציב דל, בלי אצטדיון, בקושי חדר הלבשה היה לנו, תצליח להגיע לליגה הראשונה בישראל. עשינו היסטוריה, הרעדנו את המדינה, הפכנו למועדון הכי אהוד. פתאום עמדות שידור, עיתונאים, כתבות בימי שישי בערב, סרט מלחמה ומה לא. הקבוצה שמה את העיר על המפה״.
אחרי הנסיקה באה כמובן ההתרסקות המקצועית והכלכלית. ״היה ניהול לא נכון, הכסף הגדול התחיל לזרום לכדורגל ולצערי הקבוצה הידרדרה עד לליגה ב׳", אומר אפרגן, והמשיך להגיע. ״היום מנסים לשקם את הקבוצה. אני מקווה שהקבוצה תשחזר את ימיה הטובים. הנוסחה היא פשוטה- להשקיע בקבוצה הילדים והנוער, רק דרך זה ניתן לבנות בסיס לסגל טוב שירוץ קדימה. כמובן שפרמטר נוסף היא התנהלות מקצועית וכלכלית מחושבת. לא ליצור גירעונות וחובות חדשים״.
