אחרי 20 שנות עבודה כגננת שהטביעה חותם באהבתה השווה לילדים יהודים וערבים כאחד, מריה קאסם פרשה לגמלאות מלאת חדווה לקראת הפרק החדש בחייה. לפני מספר חודשים, בשיא ההתרגשות, הוזמנה לפגישת מחזור שארגנו חבריה מבית הספר התיכון ברומניה. "התרגשנו יחד אתה לקראת הנסיעה לרומניה ולא שיערנו בנפשנו שתחזור משם מחוסרת הכרה במצב של קומה", מספר בכאב בעלה של מריה ז"ל, ד"ר נעים קאסם.
ד"ר קאסם הסכים להתראיין על מנת להנציח את זכרה של אשתו ופועלה כאשת חינוך "חשוב לי להנציח את מריה קודם כל בגלל שאני אוהב אותה מאוד, כשהייתה בחיים היא חיה כמו מלכה, מספיק שהיא רק רמזה משהו ומיד קיבלה, אני חושב שזו הדרך שלי להמשיך לתת לה גם כשהיא לא פה"
סיפורו של נעים בן 60 מתחיל בחלום להיות רופא. על מנת להגשים את החלום הוא נסע ללמוד רפואה ברומניה שם פגש את מריה ז"ל תושבת רומניה וכמו בסיפורים, ברגע הראשון שראה אותה ידע שתהיה אשתו. ואומנם בני הזוג נישאו והביאו לעולם שתי בנות נינה, רופאת נשים במקצועה ודיאנה פסיכולוגית. "אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, מרינה היא ההוכחה לכך. בנוף הגליל מכירים אותה בשם מריאנה הגננת המיוחדת שאהבה את כל הילדים ומעולם לא עשתה הבחנה בין יהודים לערבים".
מריה הייתה גננת בכל רמ"ח אבריה. במשך 20 שנה היא עבדה במערכת החינוך בנוף הגליל, בעיקר כגננת משלימה. הילדים אהבו אותה והיא החזירה להם אהבה וטיפלה בהם כאילו היו ילדיה. מסוג הגננות שהיו עוברות ברחוב ונעצרת כל כמה מטרים לשיחה עם אימהות מהגן. עם כל זה היא עברה תקופה לא קשה כגננת במגזר היהודי. "היינו תמיד נלחמים בכולם שתקבל מה שמגיע לה כי כאישה נוצרייה רומניה שנשואה לערבי מוסלמי זה לא היה קל ועם כל זה היא בחיים לא ויתרה".
הילדים היו כל עולמה של מריה. היא דיברה אליהם בגובה העיניים ותמיד אמרה שאין יותר מהנה מאשר להיות במחיצתם של ילדים כי הם תמימים, טובי לב ואמתיים . "הילדים היו דומים לה והם דיברו את אותה השפה. היא הייתה מספרת לנו בגאווה על ילד שצייר לה ציור בבית והביא אותו לגן, לבש חולצה כמו שלה או חיקה את הקול שלה כשהיא שרה בוקר טוב לילדי הגן. כל בוקר חדש היה בשבילה הזדמנות חדשה להאיר את העולם בטוב", משחזר הבעל הכואב.
ד"ר נעים מספר על ההחלטה של אשתו לפרוש לפנסיה מוקדמת: "אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול, ישבנו שנינו בבית והיא אמרה לי שהיא רוצה לצאת לפנסיה, 'בא לי לקרוע את העולם'….ממש ככה במילים האלו. בשנה האחרונה כפנסיונרית היא טיילה בהמון מקומות, טיילה יחד אתנו ולחוד כמה שרק יכלה, בין לבין גם הייתה סבתא במשרה מלאה, וכל זה עד לטיול האחרון".
מריה התרגשה לקראת הטיול האחרון כמו ילדה קטנה. הוא החזיר אותה 40 שנה אחורה לתקופת לימודיה בבית הספר התיכון ברומניה. "היום הגדול הגיע, אחרי 40 שנה" כתבה בדף הפייסבוק שלה רגע לפני הטיסה. "התקשרתי אליה כשנחתה ברומניה ובשיחת טלפון אחרונה סיפרה לי שהיא כל כך גאה בעצמה, בנו, במה שעשינו בחיים, בבנות שלנו בהישגים שלה ושלי, היא סיפרה איך נפרדה מאבא שלה ומהחברים בתחושת סיפוק והשלמה עם קול שליו ושקט ונסעה לבוקרשט כדי לחזור הביתה.
אלא שלגורל המר היו תכניות אחרות. כעבור יום הגיעה הבשורה המרה בשיחת טלפון. "אני זוכר שהתקשרו אלי מהמשטרה מרומניה לבשר לי שמריה עברה תאונה קשה מאוד והופנתה לבית חולים עם פגיעת ראש קשה. איך שסגרתי את הטלפון הרגשתי חנוק עם רעידות ברגליים ובלי שמץ של מושג מה אני אומר לבנות שלי ומבלי לדעת בדיוק מה המצב", הוא משחזר.
-איך מתמודדים עם בשורה כזאת כשאתם פה והיא שם?
"הרגשתי כמו בעיטה ישר בבטן, בלי היכולת לדבר או לנשום ובאותה נשימה חוסר אונים אפילו רגשות אשמה שלא הייתי צריך לתת לה לטוס לבד. תוך שעה כולנו התכנסו בבית ארזנו תיקים ויצאנו בטיסה הראשונה לבוקרשט. מצאנו אותה מחוסרת הכרה מחוברת לכל הצינורות האפשריים, יפה ושלמה בלי שום סימן לחבלה, ממש כאילו ישנה".
– איך עברתם תקופה כזאת?
"אני בן אדם מאוד ריאליסטי, וזה קצת בגלל העבודה בה אני עובד, אני ידעתי שהמצב הוא בלתי הפיך ושהסיכויים שואפים לאפס, אבל כל בן אדם מנסה להיתלות בקצה החוט שנותר לו, לניצוץ של תקווה כי זה מה שמחזיק אותנו שפויים. במשך שבועיים שהיינו ברומניה אני בנותיי והחתנים שלי עשינו מידי פעם תורניות, דיברנו אליה שרנו אתה שמנו לה את הבושם שלה, התפללנו בכל השפות שאנחנו מכירים ושמרנו עליה כל היום וכל הלילה . היינו שם שבועיים, גאים בה על איך היא שורדת כמה היא נלחמת כמו שנלחמה כל החיים, לא ויתרה בקלות. עוצרים את הדמעות בתור, אחד אחד יוצאים החוצה להתפרק וחוזרים שוב אליה. באיזשהו שלב המצב התחיל להתדרדר, היא עברה התקף לב ועשו לה החייאה עד שהתייצבה וזה היה הרגע שהבנתי שאם יקרה משהו, לא תהיה לי את היכולת להתמודד עם זה לבד ובטח להיות שם בשביל הבנות, ולכן הבאנו אותה לארץ".
-תחושה של כישלון?
"תחושה של עצב עמוק וריקנות שלעולם לא תתמלא בחזרה. אשתי ואני היינו שנינו יחד נגד העולם כולו, בנינו קריירה יחד משפחה התחלנו ממש מאפס ויחד עלינו ונגענו בהרבה מטרות שהצבנו בחיים. יש תחושה של כעס שזה עדין לא היה הזמן שלה ללכת ולעזוב ככה מבלי להיפרד מאתנו".
– איך הייתם רוצים להנציח אותה?
"אני פשוט מרגיש שאני חייב להמשיך לתת לה כמה שאני יכול, וזה המינימום שאפשר לעשות. מריה הייתה תושבת נוף הגליל, במשך 20 שנה עבדה כגננת ובגלל זה פניתי לראש העיר שיעזור לי לסגור מעגל בשבילה".
