שבוע האחים והאחיות בקופת חולים מאוחדת, המצוין השנה ב-7-12.5, מוקדש לסיפורי האומץ והגבורה של אחים ואחיות ביישובי החזית, שמתפקדים במציאות מורכבת כבר למעלה מחצי שנה, בזמן שבני משפחותיהם מגויסים והם מפונים מביתם. נסיעות למרפאות בזמן אזעקות, ביקורי בית אצל מטופלים באזורי לחימה ומעבר לשירות מרחוק למטופלים המפונים במרפאות ברחבי הארץ הפכו לשגרת יומם.
ומעל להכול גילו עד כמה חשוב להיות אוזן קשבת כשמפלס החרדה וחוסר הוודאות גדולים כל כך.
אנו מביאים את סיפוריהן של ארבע אחיות אמיצות שעובדות מסביב לשעון, מחלקות את הזמן בין הטיפול במשפחה למטופלים במרפאות ונותנות מענה לבריאותם הפיזית ולבריאותם הנפשית של המטופלים.
תמר אריאלי שובל, מנהלת סיעוד במרפאת מאוחדת בקריית שמונה, מתגוררת בקיבוץ שדה נחמיה הצמוד לעיר. תושבי הקיבוץ לא פונו והיא ומשפחתה חיים במציאות של אזעקות, ריצה למקלטים ולא מעט חרדות.
תמר, אם לשלושה שאחד מהם חייל קרבי ביחידת הקומנדו. "בשביעי לאוקטובר הבן שלי הוקפץ לבסיס. הסעתי אותו למקום הכינוס בדרום, זאת הייתה הנסיעה הכי מלחיצה ומפחידה שהייתה לי והפרידה ממנו הייתה לא קלה. מאותו יום הבנתי שהמציאות השתנתה ושאנחנו צריכים לשרוד את התקופה ולקוות לטוב".
גם שגרת העבודה השתנתה והמרפאה בה עובדת תמר בקריית שמונה נסגרה. "התחלתי לתת מענה טלפוני למטופלים שנאלצו להתפנות למקומות אחרים, ללוות אותם ובמקביל להכיל ולנסות לעזור עם החרדות והחששות שעלו בעקבות האסון וחוסר הוודאות".
איך זה להיות אחות בתקופת מלחמה?
"המרפאה שלנו בקריית שמונה משפחתית מאוד, אני מכירה את המטופלים באופן אישי והטלפון שלי זמין עבורם לכל דבר ועניין. כשהמרפאה נסגרה, התקשרתי לכולם, קודם כל הקשבתי לתחושות ולמצוקות שעלו, מיפיתי את הצרכים ודאגתי שכל אחד יקבל את המענה במקום שאליו התפנה".
בעקבות סגירת המרפאה בקריית שמונה, תמר עובדת גם במרפאות במרום הגליל ובצפת. "יש פעמים שאני נוסעת למרפאה בזמן אזעקות, להגיד שזה לא מפחיד? אני לא יכולה, כשבועיים לאחר השביעי באוקטובר הוצאתי רישיון לאקדח וזה מחזק את תחושת הביטחון שלי. אני יודעת שהמטופלים זקוקים לטיפול וצריכים אותי, ואם זוג מבוגרים שאינם ניידים נמצאים בביתם בקריית שמונה, אין מצב שיישארו ללא מענה ושלא אגיע אליהם. העיר נטושה ומראות ההרס קשים אבל זה לא יעצור אותי. המפגש עם האנשים מרגש הם מודים לי כשאני מרגיעה אותם ונותנת להם את הטיפול, כולנו חייבים קצת ודאות בתוך כל הכאוס הזה".
מצאתי את הייעוד שלי במקצוע הסיעוד
"לפני כעשור הרגשתי דחף לעשות שינוי בקריירה, תמיד רציתי לעסוק בתחום שקשור לרפואה ולטיפול, התחלתי ללמוד סיעוד במסלול הסבת אקדמאיים בבית חולים זיו, זאת הייתה ההחלטה החשובה בקריירה שלי, מצאתי את הייעוד שלי. אני אוהבת את הקשר האישי עם האנשים, את היכולת לדאוג להם מבחינה פיזית ורגשית, להיות להם אוזן קשבת ויד מכוונת".
נדין אברהים, אחות טיפת חלב וליווי היריון במרפאת מאוחדת בכרמיאל, מתגוררת בסאג'ור, נשואה לעזיז, קצין רפואה באוגדת עזה בדרגת סא"ל, ולהם שני ילדים.
"אני נשואה לאיש קבע, ושומעת הרבה פעמים את המשפט 'את כבר רגילה לזה', אבל הפעם זה היה אחרת. ב-7.10 החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. בעלי, קצין הרפואה של אוגדת עזה, הוקפץ באותו בוקר ומצאתי את עצמי לבד עם שני ילדים קטנים, עם הרבה חששות וחוסר ודאות לתקופה ארוכה. יותר מדי ארוכה".
איך את מצליחה לתמרן בין הבית לעבודה?
"החיים חזקים מהכול וחייבים לשמור על שגרה עד כמה שניתן. בהתחלה היה קשה, גם רגשית, הייתי מוטרדת מאוד, היה קשה לעכל את גודל האסון שנפל עלינו, דאגתי מאוד לבעלי שנמצא בחזית והילדים היו ללא מסגרות. אבל התעשתנו מהר, פתחנו מעון מאולתר בתוך המרפאה וכולנו למדנו להסתגל לתנאים החדשים".
שואבת אופטימיות מהעבודה
"התפקיד שלי, כאחות מלווה, קיבל משמעות חזקה בתקופה המאתגרת הזאת. ליוויתי אימהות שילדו את התינוקות כאשר הבעלים היו במילואים, אני מקדישה הרבה זמן לשיחות ומעודדת אותן לשתף ברגשות סביב הלידה וגם בעקבות המצב. השיתוף עוזר לעכל את המצב. אני כאן בשבילן".
"אני שותפה לרגע המרגש של לידה ויצירת חיים חדשים, מלווה את ההורים והתינוקות ורואה את ההתפתחות שלהם כעבור שנים. בחרתי מקצוע אופטימי עם שליחות, אני מרגישה זכות גדולה לעזור לאנשים ולתרום לקהילה".
בת ציון קרוננברג, מנהלת אחיות במרפאת טיפת חלב מאוחדת בכרמיאל, אימא לשישה, נשואה ליהודה, מנהל מוקד טרם בכרמיאל שגויס למילואים באיו"ש.
"בשביעי באוקטובר בעלי העיר אותי בשעה 8 וחצי ואמר: 'בת ציון יש מלחמה'. הסתכלתי עליו ואמרתי 'איזו מלחמה? בישראל יש מבצעים, אין מלחמות'. בינתיים התקשרו אליו מהעבודה שיכין את חדרי המיון ובמקביל הוא קיבל טלפון מהמפקד בצבא להיות בכוננות לגיוס אפשרי. התארגנו, אבל לא באמת ידענו למה להתארגן. החלטנו ללכת לבית הכנסת ולראות מה קורה, ואחרי 45 דקות של הקפות בעלי הוקפץ נתן חיבוק ונשיקה ונסע".
נשים רבות מספרות על קושי להסתגל חזרה לחיים, איך היה האיחוד עם בעלך לאחר החזרה מהמלחמה?
"בהחלט היה קושי. די בניתי שגרה בלעדיו ופתאום הוא חזר וחשבתי מה עושים עכשיו. לקח לכולנו זמן הסתגלות כדי לחזור לשגרה המשפחתית".
מהו ההישג שאת הכי גאה בו במהלך המלחמה?
"מבחינה בריאותית החורף היה קשוח. השפעות היו קשות, ילדים חלו יותר והאימהות היו מותשות. יותר נשים ציינו לחץ וקושי בשינה. אנחנו מצידנו היינו רגישות להיבט הרגשי אצל נשים בתקופה הלא פשוטה הזאת והשתדלנו להיות שם בשבילן. המלחמה גרמה לי לתמרן בתנאים קשים ועדיין לשמור על שירות אנושי ומקצועי במציאות מאתגרת. גם מאוחדת הלכה מאוד לקראתנו מה שאפשר לי לתת שירות טוב יותר למטופלים".
נטליה קשיקוביץ, אחות במרפאת מאוחדת כרמיאל ויועצת הנקה, מתגוררת במעלות, בעלה גויס למילואים עד לפני כחודש וחצי.
"בשביעי באוקטובר היינו כל המשפחה בנופש בצפון. התעוררנו לזוועות הסרטונים ונחרדנו. בעלי הוקפץ למילואים בתותחנים כנהג נושא תחמושת. מאז אנחנו חיים במציאות מורכבת".
איך זה להיות אחות בתקופת מלחמה?
"במלחמה, מידת המחויבת לעבודה קריטית יותר. אי אפשר להיעדר. לכולם קשה, למטופלות, לצוות, וצריך לתפקד, להיות ממוקדת ולתת מענה. אני רואה את החרדות אצל המטופלות, הלחץ משפיע על ההנקה, אימהות שהן לא רגועות לא יכולות להיניק, ואני כאן כדי לתמוך בהן ולהקל עליהן".
מה ההישג שאת הכי גאה בו במהלך המלחמה?
"זה נשמע אולי טריוויאלי אבל עצם זה שאני מגיעה לעבודה בכל יום כאשר לארבעת ילדיי אין מסגרות, ועושה זאת בגלל שיש לי מחויבות לצוות ולמטופלים, זה משמעותי. אנחנו צוות קטן, זה אומנם לא קל אבל נעשה הכול למען המטופלים שלנו על אחת כמה וכמה בזמן חירום".
