היי, שלום. אני חולה על כדורגל, כל נושא השיחה שלי קשור לכדורגל, כל סופ"ש אני רואה כדורגל ואני מאוד מתרגש כאשר השופט שורק לשריקת הפתיחה.
אבל בתקופה כזאת אין לי ממה להתרגש, לא מהקהל המרהיב, שמציף את היציעים בארץ ובעולם, אין את הריגוש של הגול בדקה ה-90 ואין את הריגוש של הכדורגל בכלל. הכל נקטע בגלל מגפת הקורונה שפשטה על העולם.
עבורי באופן אישי זה סיפור לא כל כך פשוט, כי אני נאלץ לוותר על מה שאני הכי אוהב בעולם- הכדורגל.
המצב שנכפה עלינו משפיע על האנשים לא רק מבחינת כלכלית אלא גם על מצבם הנפשי, כי יש משהו שאתה רגיל לעשות אותו או לראות אותו כל שבוע ופתאום אין לך אז אתה מתבאס וכך גם המצב רוח שלך יורד.
אני כאוהד מתבאס עוד יותר, מכיוון שבקבוצה שלי, הפועל נוף הגליל, החזירו עטרה ליושנה, ומינו את המאמן ירון הוכנבוים, לאחר אכזבות רבות מהמאמן איתי מרדכי, שאיך לומר בעדינות, לא סיפק את הסחורה….
השינוי של ירון הוכנבוים
אם שואלים אותי מה שינה הזעזוע בעמדת המאמן, אני אומר שהאווירה בקבוצה השתנתה מקצה לקצה. באימונים הספורים שירון הספיק להעביר לפני היציאה לפגרת הקורונה כבר ראינו סיפור אחר. ביקרתי באחד האימונים וראיתי את השינוי החיוב. ראיתי שחקנים יותר משוחררים, אווירה יותר טובה ואני מקווה שזה יבוא לידי ביטוי עם חידוש המשחקים, דבר שכרגע נראה רחוק ביותר.
אני יכול להגיד גם שירון הביא שינוי מבחינת האוהדים. האוהדים לא אהבו את איתי וזה לא סוד. ירון הצעיד אותנו במשך שנתיים רצופות לפלייאוף העליון, מכיר את המערכת באופן אישי ומקרוב, מבחינתי ירון הוא איש הנכון במקום הנכון וביג שאפו למנכ"ל גיל ברעם על המהלך.
אני ממש מתבאס שלא יכולתי לראות את תחילתו המחודשת של עידן הוכנבוים, שכאמור נקטעה לפני המשחק הראשון שלו, נגד הפועל אום אל פאחם בעילוט. אני מקווה שבעזרת השם יגמר המצב הבלתי נסבל הזה ונצא לדרך חדשה לדרך בריאה.
*כותב הטור, שלו ברטפלד, בן 16, אוהד הפועל נוף הגליל, הוא בנו של האוהד המושבע ראובן ברטפלד, אחיינו של כדורגלן העבר חיים ברטפלד ונכדו של מנהל העבר המיתולוגי, מילו ברטפלד ז"ל.
