איילת שבו מגדולות מעצבות הפנים בארץ, סוגרת מעגל ומעצבת את הפנימייה "כפר הילדים" בעפולה, שבה גדלה כילדה נטושה בגיל 8 ועדיין מתגעגעת לחיבוק חם של אימא.
איילת שבו נולדה למשפחה בת 6 נפשות (4 ילדים). את שנות ילדותה הצעירות זוכרת שבו כמאושרות וחברותיות במיוחד עד המפנה שחל בכיתה ב', עת הייתה בת 8 ונאלצה להיפרד מהוריה עקב מצבם הכלכלי הקשה לאחר שהתגרשו, ולהיכנס לפנימיית ילדים דתית בעפולה. הבית לא היה דתי.
את אמה ושלושת אחיה ראתה אחת לשלושה שבועות למשך סופשבוע בלבד, ואת האב ראתה לעיתים רחוקות יותר. כך עברה תהליך קשה מאד ומטלטל של פרידות לסירוגין מהוריה ומאחיה, היישר למציאות מאד שונה ממה שהורגלה אליה. בתקופת הפיגועים והאינתיפיאדה בארץ, היא הייתה נוסעת באוטובוסים לבד בגיל 8!! ללא שום מלווה מבוגר כשבסוף התחנה נציג מהפנימייה היה מחכה לה.
בפנימייה התוודעה איילת לבית עם עוד 10 ילדים שהיו זרים לה, לזוג הורים (נשואים) עם משפחה משלהם אשר גידלו אותה, יחד עם עוד 10 ילדים מהפנימייה ולצד 2 ילדיהם הביולוגיים.
במסגרת זו התחנכה ובמשמעת בוגרת לגילה, הייתה דואגת להתעורר בעצמה ללימודים, להכין לעצמה סנדביצי'ם לבית הספר ולאחר מערכת שעות רגילה של ילדים בגילה, לחזור הביתה, לסדר לעצמה את מיטתה, לסייע בעבודות הבית: שטיפת כלים, ניקיון הבית, תורניות וכו'.. וכל זה בגיל 8, לצד השתתפות בחוגים של ילדים בני גילה טניס ובלט. מגיל 8 עד כיתה ט' (15) חייתה שם ואז עברה להתגורר במסגרת של קיבוץ בדרום הארץ, שבו השתלבה במסגרת משוחררת יותר, הילדים גרו לבד בחדרי ילדים ללא מבוגרים שחיו לצדם בבתים משלהם.
גם שם איילת הייתה אחראית על עצמה, קמה לבד ללימודים, חצי יום עבודה בקיבוץ כמו רפת וחצי השני של היום, למדה. (התעוררה ב- 4 לפנות בוקר) החיים בקיבוץ חישלו אותה למשמעת ולסדר ולעמוד על שלה. מהקיבוץ עברה לצבא. לאחר הצבא התחתנה ובגיל 21 איבדה את אמה. נסיבות החיים הביאו את איילת שבו להתגרש בגיל 23 עם תינוק בן חצי שנה (היום בן 18). כעבור מספר שנים היא הכירה את שמעון שבו, שהפך לבעלה השני. היא נישאה שוב ולזוג 3 ילדים (2, 5, 7).
