את פגז המרגמה שנחת בחצר ביתו הקטנה בעיר פיאטרה ניאמץ ברומניה, ניצול השואה בצלאל פישר מעכו לא יישכח לעולם. פישר, האזרח הכי ותיק בעכו, בגיל 77 שעלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל לאחר תום מלחמת העולם השנייה, משתתף בפרויקט זיכרון סלון, גר ברחוב העצמאות בין משפחות ערביות ומאמין שיום יהיה שלום, כי אין ברירה.
עד גיל 11 ,בצלאל פישר, כלל לא ידע קרוא וכתוב. הוא חי חי יחד עם הוריו: יעקב ורוזה במצור תחת הגרמנים במשך שש וחצי שנים. הגרמנים היו עסוקים עד מאד בריכוז גבוה של יהודים ברומניה, פרק נכבד מתייחס בהיסטוריה לשואת יהודי יאשי האכזרית. פישר ובני משפחתו שהו תחת עוצר במשך עשרות שנים. לא יכלו לצאת מהבית, לא לבית הספר או כל דבר אחר. מול ביתם עמד בכל עת חייל גרמני שרק חיכה לפקודה.
פישר, נשוי למרים, אב לשלושה ילדים: אורי, זאב ואילנית וסבא לעשרה נכדים ונכדות ונינה אחת. בתחילת הראיון הוא משוויץ בביתו הצנוע בעכו, בתמונות של בני משפחתו מאירועים שונים לאורך חייו. מראה את היכולת שלו לגבור על הנאצים ולהקים משפחה במדינת ישראל. הוא בעיקר מתפאר בנוף הנשקף מחלון ביתו ברחוב העצמאות בעכו המראה את הייחודיות של העיר המעורבת, את הים ואת האופטימיות. כל שכניו של פישר השתנו עם השנים. וכך בדלת הכניסה לביתו יש מדבקה של הרב מליבוביץ' ומזוזה ומולו, דלת עם סמלי הקוראן.
"הגאווה שלי, הם הילדים שלי, זה האושר שלי, בשביל זה אני גם מספר את הסיפור שלי", אומר פישר בהתרגשות, "ילד שחווה שואה לא יכול לשכוח את השנאה, הכאב, ההמולה והפחד מהמוות שתמיד היה שם. הילדים והנכדים והנינה הקטנה שלי הם המתנה, יש לי נחת גדול מהם".
נקרא לך בצלאל
פישר נולד בשם צאליק, בדצמבר 1938, חודש אחרי ליל הבדולח. הוא נולד למציאות אחרת, של פוגרומים, הצתות בתי כנסת וספרי תורה. עד גיל שבע וחצי משפחתו חיה תחת כיבוש הנאצים והגרמנים ישבו עם מרגמות מול ביתו. יום אחד הם גם מימשו וירו פגז מרגמה שפגע בבן דודו. בשלהי 1945 הפאשיסטיים הרומנים שיתפו פעולה עם הגרמנים והחלו להרוג יהודים בכל מקום. אביו של פישר רקם תוכנית יחד עם ארבע משפחות_ 144 אנשים הם יצאו בין לילה, עזבו את רומניה לגבול ההונגרי כשעליהם קצת זהב וכסף.
פישר נזכר: "אבא שלי שיחד את השומרים ההונגרים כדי שיתנו לנו לעבור, בהונגריה על פי הדיווחים כבר היו נציגי הג'וינט האמריקאי. בעיר דברצין, הם נתנו לנו אוכל ושמיכות. משם הועברנו לבודפשט כי הגו'ינט אסף את כל הפליטים ברחבי הונגריה ולהלאה לכיוון אוסטריה. נדדנו במשך חודשים. אני זוכר שהיה קר מאד, היה חורף עז קשה, שלג ירד עלינו, התכנסנו בשמיכות. אבא שלי לקח אותי על הכתפיים כששמע שבגבול האוסטרי מחכות משאיות אמריקאיות.
"שעברנו את הגבול ראינו לראשונה את אנשי ההגנה מהארץ. החיילים עזרו לנו לעלות למשאיות של האמריקאים ועברנו למחנה פליטים, לינץ ,באוסטריה. חיינו שם שנה וחצי, בניסיון לשקם את החיים. אבא שלי עבד כחייט והרוויח קצת כסף. האמריקאים עזרו לנו באוכל ושמיכות. יום אחד הגיעו שליחים מקנדה שחיפשו מהגרים יהודים בעלי מקצוע לעלות לארצם, אבא שלי התלהב, עשו לנו חיסונים ואז רגע לפני העלייה למטוס, אבא אמר: ' רגע אחד ברחנו עכשיו מהגרמנים בגלל שאנחנו יהודים, אנחנו נוסעים לקנדה ונהיה עוד פעם בין הגויים?, בשום אופן לא'. אבא הבין, וקרע את כל הניירות של כולם ואמר: 'אנחנו נמשיך לארץ ישראל' את הרגע הזה לא אשכח לעולם", מספר פישר.
זכרון גורלי
באוגוסט 1948, שלושה חודשים לאחר הכרזת המדינה, עולה משפחת פישר לישראל. "כל יום אני מברך את אבא שלי ואומר לו תודה על ההחלטה שלו להביא אותנו לכאן. לפני 18 שנה התחזקתי, חזרתי בתשובה, למרות שאני מגדיר את עצמי שומר מסורת. אני לומד תורה עם רב חב"ד. מה שאבא שלי עשה זו זכות. לפני הגענו לארץ היינו חודשיים במחנה בבולוניה באיטליה ומשם עברנו לנאפולי עד שהגענו באונייה 'קסטרה' לחיפה. בן דודי שנפצע במרגמה, עלה גם הוא לארץ, נלחם בפלמ"ח והשתחרר בדרגת סא"ל".
"החיים בארץ לא היו קלים. שהגענו לגבולות אמרו לי שהשם שלי לא יהודי ומצאליק הפכתי לבצלאל, נדדנו למעברת עולים באוהלים בנתניה, עד שכבשו את עכו. באוקטובר 1948 עברנו להתגורר בעיר"/
אל תירה
מאז עברו 69 שנים, ופישר מתגורר ברחוב העצמאות בעכו. את הבית הראשון שלו לא ישכח. כל משפחה קיבלה חדר בתוך מבנה ערבי עתיק. 15 שנה הם גרו, ארבע משפחות יחדיו. פישר נזכר שכל מרכז העיר של עכו דאז היה נצור.
"הפלמ"חניקים סגרו את כל מרכז העיר. חלק מהערבים ברחו לעיר העתיקה, חלקם ברחו ללבנון. בעיר לא הייתה נפש חיה. הגענו ולא היה לנו מה לאכול. ירדנו למטה, לחפש אוכל כי הבתים ננטשו. ואז אחד הפלמחניקים דרך את הנשק ורצה לירות בנו . אבא שלי אמר לו" 'אחי בני נהיד' _ ('אני יהודי', ר"כ). הוא הוריד את הנשק ואמר: איזה מזל יש לך שאני מבין אידיש. בבית הזה גרנו 15 שנה. אבא זיהה איפה יהיה מרכז העיר של עכו ופתח חנות קטנה, עבד כחייט במשך 21 שנה".
לא בורחים
לראשונה בחייו פישר נכנס לבית הספר "התומר" בעכו שעוד היה בבניין ערבי ומתחיל ללמוד בכיתה ד'. בשנת 1953 הגיעו חברי הגדנ"א ולקחו את הצעירים להילחם כי הצבא היה קטן.
"אם זה לא הספיק אז קבלתי גם נשק בגיל 15 בחופשות מבית הספר במקום ללכת לים שמרנו על הקיבוצים. במבצע קדש בשנת 1956 נפלו 185 חיילים ושלחו צו גיוס לפני גיל 18. הייתי בן יחיד להורים, ולא הייתה ברירה. אני זוכר את אימי בוכה מאד. אמרתי לה: "הגענו עד לכאן ואין יותר לאן לברוח. מהגרמנים ברחנו, חייבים להילחם בצבא".
לאחר שחרורו מכיר פישר את רעייתו מרים בת תל -חנן. גם לה סיפור בצל השואה וזוועות הנאצים לא קל בכלל. היא לא מרבה לדבר עליו, בבית שלה לא דיברו על השואה. הזוג פישר התחתן וקובע את ביתו בעכו.
"לפני כשנה הלכתי לראות תערוכה של יקיר העיר עכו וחברי יוסי פיטוסי שנפטר. הוא היה חבר טוב, איש מדהים חכם ופיקח. פתאום זיהיתי שהוא צייר את הבית שגדלתי ורכשתי ממנו את התמונה. מספר חודשים לאחר מכן הוא נפטר. אני לא יכול לתאר את אהבה בליבי לעכו. גדלתי פה, עבדתי 38 שנה בקרית הפלדה. המשפחה שלי זה הפרס שלי. אבל אני תמיד גם אשאר הילד בן שבע וחצי שכבר ידע מי רצה להרוג אותו. נולדתי למציאות שלא צריך לדבר בה. לכן חשוב לי להשתתף בזיכרון בפרויקט זכרון בסלון, להעביר את הסיפור שלי ושל אחרים לדורות הבאים. 6 מיליון יהודים נספו בשואה ואין הבדל בין ניצולי השואה, לא יכולנו לקבוע לעצמנו את הגורל.
כיום אני גר בין משפחות ערביות, עכו השתנתה מאד. לפני 12 שנה היה גל גדול של עזיבה לנהריה והקריות. אני מאד מאמין בדו קיום כל השכנים שלי ערבים, אני גאה גם במדינה שלי, מימשנו את החלום הציוני. מבחינתי ראש עיריית עכו שמעון לנקרי הוא הכי טוב שהיה לעכו משנת 48 ועד היום, הוא עשה הכי הרבה לעיר. יש לנו עתיד התחזקנו מאד, ואני מאמין שיום אחד לא תהיה ברירה ויהיה כאן שלום". מסכם פישר בגאווה
