"אני לא יודעת מאיפה יש לי את הכוחות. אני קורסת מבחינה אישית וחוששת מהתמוטטות נפשית, אבל במאבק הזה אני לא מתכוונת לוותר". כך מבטאת את מאבקה לקיום מירי בן פורת, תושבת כרכור, נכה על כיסא גלגלים, שהפכה לפעילה מקומית מובילה במטה למאבק הנכים. שאיפתה בחיים: להחזיר לעצמה את העצמאות, ערך שלאורו חיה כל השנים עם כל המגבלות, עד שמצבה הגופני הידרדר לפני שנים ספורות.
במוצאי שבת לפני שבועיים היא ישבה עם חבריה במשך ארבע שעות במשמרת מחאה מול ביתו של ראש הממשלה בקיסריה. הם היו שם גם ביומיים שלפני כן, וכך הם מתכוונים לעשות גם בהמשך: משמרת מחאה קבועה מול בית ראש הממשלה, שלוש ימים בשבוע, עד שנתניהו, ביחד עם שר האוצר משה כחלון, יאותו לקבל את הצעתה של ח"כ נאוה בוקר ולהצמיד את קצבת הנכים – 2342 שקלים – לשכר המינימום, 4650 שקלים.
בן פורת, בת 52, נולדה עם בעיה במפרק אגן הירכיים, ולאורך השנים לא הניחה לבעיה לעצור את חייה. נישאה והתגרשה, הביאה לעולם שלושה ילדים, עבדה שנים בחינוך הבלתי פורמלי, ולמרות נכות רפואית של 60 אחוז לא ביקשה דבר מהמדינה. בשנים האחרונות החמיר מצבה, ולפני שנתיים היא עברה ניתוח להחלפת מפרק שהשאיר אותה במצב גרוע יותר. "אחרי הניתוח עברתי לנכות רפואית של 70 אחוז ואובדן כושר עבודה של 100 אחוז. אני גם סוכרתית, ועברתי אירוע מוחי".
היא גרה בדירה שכורה בקומה שנייה בבניין בשכונת קנדי. לא זו בלבד שהיא משלמת על הדירה השכורה מקצבתה הדלה, אלא שהדירה גם לא מותאמת למצבה. לאחרונה, עקב החמרת המצב, נאסר עליה רפואית להמשיך להתנייד על קביים, והיא קיבלה כיסא גלגלים. הכל נהיה יותר ויותר מסובך. "אני עובדת פעמיים_שלוש בשבוע, במרכז המושבה", היא אומרת, "מרוויחה כ-1000 שקלים בחודש. אך אין לי דרך לרדת במדרגות הבניין עם כיסא הגלגלים כדי להגיע לעבודה. אין לי רכב, ואין תחבורה ציבורית נגישה לכאן. אין לי ברירה אלא להגיע במוניות, שעולות לי את רוב הסכום שאני מרוויחה. עם הקביים אני נופלת המון במדרגות ונפצעת, ועכשיו, עם הכיסא, זה כבר ממש בלתי אפשרי לרדת ולעלות. אני חוששת שאפוטר מהעבודה בגלל הבעיות האלה. אני מוצאת את עצמי חיה על חסדי זרים, מסתמכת על עמותות, אין לי כסף לטיפול שיניים. מזל שהשכנה נכנסה אתמול וסידרה לי את הסלון בדרך שאוכל להסתדר יותר טוב בתוך הדירה עצמה".
לא קל להיות נכה בפרדס חנה-כרכור, היא אומרת. "אני מכירה ביישוב נכים שסובלים מאותן בעיות כמוני. אין כאן מדרכות וכבישים שנגישים לנכים. במרכז המושבה הכל משובש. מפחיד להסתובב שם כנכה"
"מטבעי אני אופטימית, אך קשה לי", מסכמת בן פורת, "קשה לי גם לראות את כל האנשים האחרים שנמצאים בצרות כמוני. אני מלאת רוח לחימה במאבק הזה, לעזור לעצמי ולעוד אנשים שהם שקופים. אני קוראת לכולם לשמוע את קולנו ולהצטרף למאבקנו".
ממועצת פרדס חנה-כרכור נמסר: "הפונה נפגשה היום עם עובדת סוציאלית, ותואמו איתה הציפיות לגבי הסיוע שיינתן על ידי האגף לשירותי רווחה וקהילה".
