בשבוע שעבר, בשעה שכולנו בבית שאן קיבלנו את השבת בשירת הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום", קיבל בורא עולם את נשמתו של משה חזן והמלאכים נשאו את נשמתו על כפיים אל על. אנחנו נותרנו כאן לסוף שבוע עצוב, כואב, מוצף זיכרונות מהאיש שהיה יקר לכולנו.
כל מי שהכיר את משה חזן ידע למי הקדיש את מרבית חייו, במיוחד בסופי שבוע ובשבתות. הספורט היה ידוע כאהבתו השנייה ואין בעמק מי שלא מכיר את "ספורט חזן" ואת מסירותו לכדורגל. ומעל לכל, לקבוצת הכדורגל המקומית, הפועל בית שאן.
משה חזן, שפציעתו בשרות מילואים גרמה לקטיעת ידו, הקים את חנות הספורט המוכרת שלו ובמקביל החל ללוות את קבוצת הפועל בית שאן, תוך שהוא עוזר למועדון בציוד הספורט המתבקש – תלבושות לשחקנים, נעלי כדורגל, גביעים, תשורות – ובכל דבר אחר שהיה בידו לסייע.
כאשר הקבוצה העפילה לליגה השנייה כבר קראנו לו לדגל, להצטרף כחבר הנהלה רשמי ולשמש בתפקיד מנהל הקבוצה, האיש שיהיה צמוד למאמן ולשחקנים בכל אימון ומשחק. חזן כמובן הסכים מיד והצטרף בהתנדבות מלאה.
לפני כ-25 שנה הדהימה הפועל בית שאן מדינה שלמה. הקבוצה הצנועה מהיישוב הקטן שלנו העפילה לראשונה בהיסטוריה לליגה הבכירה בישראל. אני, כמנכ"ל המועדון שהחל את דרכו בקבוצה רק שנתיים לפני כן בליגה א', גייסתי את משה חזן ומהר מאוד הבנתי כי זכינו לאיש מקצוע מהדרגה הראשונה. סדר, משמעת, אחריות והתנהלות מקצועית היו נדבכים מרכזיים שהביא עמו חזן ותרמו לכך שבתוך עונה העפלנו למחוזות שבעבר לא העזנו אפילו לחלום עליהם.
אני זוכר כאילו היה זה רק אתמול, את אותו יום שישי באצטדיון טדי בירושלים, בסיום המשחק בו ניצחנו את הפועל ירושלים והבטחנו את העלייה לליגה הראשונה. משה יורד על ברכיו עם שריקת הסיום, מניף מעלה את ידו ובוכה מאושר ושמחה. "זה המקצוענות, זה המקצוענות", צעק בעת שכרע על ברכיו. המשפט הזה ליווה אותו ואותנו עוד שנים רבות, מזכיר לנו בזכות למה הגענו להישג השיא ומבקש מאתנו לא לשכוח לעולם את מה שחייב להיות מושרש בכל קבוצת ספורט. רוצה לאמור זה אני, מקצוען.
הזיכרונות שבו והציפו
בערב שישי האחרון, שבו וצפו הזיכרונות. על אף העצב הגדול מהבשורה הקשה, היו אלה זיכרונות נעימים, טובים. זיכרונות מהתקופה היפה והמאתגרת ביותר למועדון וליישוב כולו, זיכרונות של הנסיעות יחד למרכז הארץ, המשחקים נגד המועדונים הגדולים בארץ, הלינות בבתי מלון, מחנות האימונים בחו"ל, הדאגה האבהית שלו לשחקנים הישראלים ובמיוחד גם הזרים שלנו. כמה הוא עזר לכל אחד מהם להתאקלם, כמה אהבה הרעיף עליהם, וכמה הם החזירו לו באותה מטבע על המגרש. משה חזן ידע לאהוב אותם וזכה להיות נאהב על ידי רבים כל כך.
על אף היותו מבוגר ממני ב-16 שנה, היינו חברים קרובים. למדתי להכיר אותו היטב, הערצתי את הדרך בה התנהל על אף המגבלות. כאשר היה במלון עם הקבוצה, תמיד הקפיד להתלבש על פי צו האופנה ועשה זאת לעולם לבדו. עם יד אחת רוכס כפתורים, מסדר את החגורה, מראה לכולם כי אין דבר העומד בפני הרצון. הוא היה חזק מבחינה פיזית ומנטאלית, בז לרחמים עצמיים, עקשן על דרך שלפעמים גם גרמה לחיכוכים, יסודי וקפדן. סדר ומשמעת היו אצלו הבסיס לכל דבר. כך גם העצים והפרחים בגינת ביתו. מסודרים ומטופחים כאילו הגעת לגני ורסאי. את הכל עשה בעצמו.
הוא היה משאיר את פיבי רעייתו שעות וימים לבד בחנות, כאשר הוא איתנו במגרש האימונים. ואם כבר ציפתה להיות אתו בסוף שבוע, זה היה מתאפשר רק במידה שלבית שאן היה משחק ביתי. במשחקי החוץ היה משאיר אותה שוב שבת לבד עם הילדים. היא הבינה, תמיד. ידעה כי הוא אדם טוטאלי, איש שמתעקש לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. ותמיד עם תיבול אינסופי של אהבה לקבוצה, לעיר, לשחקנים.
האבא של כולם
משה גידל את ילדיו למופת, היה איש משפחה מצטיין, ובמקביל טיפח גם את הקריירה של בנו אלמוג ככדורגלן. גם בזה הצליח. הוא ציפה להצלחתו ולהשתלבותו בליגת העל כשחקן בקבוצה וזכה לראות את היום הזה מגיע. יש מי שמכירים את משה חזן כמנהל קבוצה ויש מי שמכירים אותו כאבא של אלמוג השחקן. "יופי אלמוג", הוא היה צועק ומעודד מהספסל עם כל נגיעה של הילד, גם אם הייתה קלילה. הוא כל כך רצה בהצלחתו ואשריו שזכה לה.
משה ידע להיות האבא של כולם, לא רק של אלמוג. כל מי שהיה חלק מהקבוצה ששיחקה בליגה הבכירה היה אחד מבניו, כל מי ששמו נחרת בספר דברי הימים של המועדון יודע כי הוא חייב לא מעט למשה חזן. החל מהצעיר שזה עתה עלה מהנוער ועד לכוכב הגדול ביותר. עם עליית הקבוצה לליגה הראשונה, החלה כל המדינה להכיר את הקבוצה שלנו, את השחקנים, המאמנים, ההנהלה, האוהדים. ומעל לכל, את העיר שלנו. בזכות הקבוצה החל עניין תקשורתי עצום, שהיתרגם לתכניות טלוויזיה, כתבות וסרט. הוא אמנם זכה לשם "בית שאן סרט מלחמה", אבל הוא אחד מסיפורי האהבה הכי יפים. לא במקרה הקדישו יוצריו כל כך הרבה דקות למשה חזן. אי אפשר היה להחמיץ את הדמות שלו, את האופן בו סיפור כנגד כל הסיכויים שלו הוא בדיוק סיפורה של העיר, סיפורה של הקבוצה.
השבוע, עם היוודע דבר פטירתו של משה חזן, לקחו כולם חלק בהעלאת זיכרונות מהאיש שהיה יקר לכולנו. כולם דיברו בשבחו, שלחו תמונות מהימים שלנו יחד, הסכימו כי הייתה לנו זכות גדולה להכיר אותו, לצמוח ולעבוד לצדו.
גאה במסע שעשה
עם הזמן נפרדנו מהקבוצה והסתיימה עבודתנו המשותפת. אני הצטרפתי להתאחדות לכדורגל ומשה חזר לפיבי ולחנות. פרידה שאני משער שהייתה קשה לו. לפני כמה שנים ביקש שאקח אותו למשחק דרבי תל אביבי בבלומפילד ולמשחק של נבחרת ישראל. נסענו יחד לשני המשחקים והוא פגש שם בתא הכבוד אנשי כדורגל ושחקנים שלא ראה שנים רבות. ועדיין, כולם הכירו אותו והזכירו לו את התקופה שלו בבית שאן. הוא מצדו שמח כל כך להיזכר ולהזכיר, גאה במסע הקסום שהיה לו חלק משמעותי בו.
ושבוע שער, ערב יום שישי, והזיכרונות אינם מרפים. הנה שוב נשמעת שריקת הסיום בטדי, משה על הברכיים, האוטובוס בדרך חזרה מטדי נעצר על ידי האוהדים הרבים שליוו את הקבוצה בכביש הבקעה בדרך לבית שאן, כולם רוקדים, שרים, נושאים את השחקנים והצוות על הכתפיים, ומשה? גם הוא על כתפי האוהדים, שמח כפי שלא היה מעולם. והשבת עוד מעט נכנסת ושוב צריך לפייט את "שלום עליכם מלאכי השלום", אבל הוא נישא על כתפי האוהדים והוא בעננים.
והנה היום אנחנו 25 שנה אחרי ערב שישי משה שוב נישא על כפיים אבל הפעם של המלאכים "בצאתכם לשלום". צאתך לשלום, מלאך.
בשם דורות השחקנים אנשי ההנהלה האוהדים הרבים תודה לך על כל מה שהקדשת עבור הקבוצה.
