הימים ההם חוזרים אל האודים המוצלים מאש בכל יום, בכל שעה, מעוררים חרדות איומות, פחדים עצומים, געגועים, זיכרונות, מתים החיים עימם כל הזמן בלכתם, בשוכבם ובקומם.
ערב יום השואה והתקומה, הגבורה והזיכרון התשפ"ג ונדמה שהעולם נוהג כמנהגו, אנטישמיות כבר אינה מילה שמזעזעת את אמות הסיפים, שנאת יהודים הייתה למטבע עובר לסוחר, שנאת מדינת ישראל היא גלגול חדש – ישן של שנאת היהודי באשר הוא.
העולם הנאור, הליברל, למד מהר מידי לחיות עם האנטישמיים, עם מכחישי שואה ועם סתם גזענים, לנהל את החרפה הגדולה שהמיט האדם על האנושות, האנטישמים כבר אינם מגונים, אינם מוקעים אל עמוד הקלון, אינם מצורעים, אינם גזעניים שונאי יהודים, כל יהודים, הם "רק" שונאי יהודים, שנאה שחלקם ינקו מיום הולדתם מחלב אימם.
בערב יום השואה התשפ"ג אני מבקש לספר את סיפורה הנורא של השנאה, את סיפור אובדן צלם אנוש של מי שנבראו כבני אדם, את סיפורו של היהודי הנצחי, היהודי שהביא לעולם את האור העצום המאיר את כלל האנושות, היהודי שהחושך כיסה עליו.
אני מבקש לספר על הילדים שפגשתי בבגרותם, חלקם כבר אינם בחיים, חלקם עדיין מתעוררים עטופים בזיעה קרה בכל לילה, גופם הזקן רועד ממש מאימת הימים ההם, והם חיים את קולות הירי, את אוושות שוט המצליפים, את צעדי הקלגסים, את נביחות הכלבים, את קריאת "שמע ישראל" אחרונה, את הצווחה מקפיאת הדם, את הדממה, את הזוועה שתלאה עט אומן מלתאר.
אני מבקש לספר על ילדים יהודים שנולדו לאהוב, לשמוח, להביא לעולם אור ענק וברגע אחד פגשו בשנאה הנוראה, בחושך העצום, מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה, ילדים שהחזיקו את אלומת אור חייהם עד יומם האחרון, נאחזו בה בכל כוחם כדי לא לטבוע בתהומות השנאה.
ילדים יהודיים ממשפחות שונות, עם ערכים שונים, אמונות שונות, ילדים שלא ידעו מהי שנאה, לא ידעו לשנוא, לא ידעו כי עוד רגע קט עולמם ייחרב על ראשם, עוד רגע יהיו עדים לאם כל השנאות, אם כל הזוועות אם החורבן ואיבוד צלם האדם.
ילד וילדה יהודיים בפולין או בגרמניה, בעיראק או ביוון, בהולנד או בהונגריה, ילדים שלא נזקקו להזמנה אל התופת, אל מעיינות השנאה המבעבעים, היא הוגשה להם במנות גדושות, נוראיות, חונקות.
ערב יום השואה התשפ"ג, הילדים משם שפגשתי, נראו כמו השכן ממול, כמו השכנה לספסל הלימודים באוניברסיטה, נראו כמו האדם העמל היוצא לעבודתו, כמו הרופא מאיר הפנים, כמו החזן המרגש בקולו, כמו הרפתן החולב פרתו, אנשים מהשורה שליבם שתת מיגון לזכר הימים המושתקים ההם, ימי הסופה והסער.
מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה, בחרו לאחר החושך הגדול, לאהוב, לחיות, לבנות, להקים משפחה, להתמודד עם מפלצות השנאה שהפכו את לילותיהם לגיהינום של זעם וחרדה.
הם חינכו את בניהם ובנותיהם, נכדיהם וניניהם, לאהוב, לתרום, לבנות, להוסיף אורות זוהרים בעולם, הם העבירו אליהם את אלומת החיים בה נאחזו כשהשנאה איימה להטביע כל.
שנאת היהודים אינה משתנה, בוודאי שאינה נעלמת, היא רק פושטת ולובשת צורה, מצמצמת עצמה בעת הצורך, ניצבת בשיא כיעורה בעת שעת רצון, נעטפת במילים מכובסות, נוכחת נפקדת ובעיקר נוכחת במלא קלונה וחרפתה.
מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה, נולדו באהבה הרחק ממדינת ישראל, בגלות הדוויה, חוללו בשנאה, עלו לארץ ישראל, נטעו כרם, בנו בית, הקימו משפחה אוהבת, בנו חייהם סביב האהבה, מתעוררים כל בוקר מחדש בתחושה שמה שהיה יכול שוב להיות.
רק שהפעם, מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה ,הם בני חורין, במולדתם, עם צבא מוסרי וחזק, עם מדינה מפוארת, כבר לא הילדים חסרי ההגנה, חסרי הבית, גולים בעולם.
ולמרות הביטחון, למרות ההבטחה השנתית בימי הזיכרון והאקסים, כי לא עוד, כי נזכור ולא נשכח והצהרות חשובות המתאיידות אל מול הרוחות הרעות, הרוחות האפלות של מפיצי שנאת היהודים בעולם.
הם חוזים מקברם, מביתם, מקירות ליבם איך שוב שנאת היהודים מרימה ראש, צועדת ברחובות גרמניה ופולין, ארה"ב ואיראן, הונגריה ולבנון, ירושלים ולונדון, צרפת ושוודיה, שוב אותה שנאה הקוראת להשמדת היהודים, כל היהודים ללא הבדל, גם המומרים, גם המשומדים, גם המתנכרים, גם המתבוללים, כל היהודים.
רוחם האיתנה של המחנכים לאהבת האדם, מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה, היא רוח הניצחון, היא אלומת האור המאירה בחושך המכסה את העולם המאפשר למצעדי השנאה לצעוד באין מפריע ברחובה של עיר, רוח הילדים היהודים ההם נצחה אז והיא תנצח גם היום, לנצח.
את הרוח היהודית, רוח נצח ישראל, לא יוכלו עוד להכניע, הילדים משם, איבדו את עולמם, צפו בחורבנם, נותרו בודדים עטופים יגון וצער על ערמת הריסות חייהם, ובכוח האהבה, האמונה, התקווה, בכוח הרוח היהודית הנצחית קמו מאפר והעמידו אנדרטאות של אהבת אדם, אנדרטאות של תקומה.
כשתפגשו שוב בשונאי יהודים, באנטישמים צועדים בטבורה של עיר ומצדיעים במועל יד, במכחישי שואה, במאיימים להשמיד את היהודים עד האחרון שבם, תנשמו עמוקות ותיזכרו ברוח האהבה האיתנה של הילדים, מוישל'ה, אהרון, יונה, נפתלי, מרים, זאביק, יפה, את שנאת היהודים, שנאת האדם ננצח באהבה, ברוח היהודית שאין שני לה, רוח התקומה. .
הכותב: עמנואל בן סבו , מחנך, סופר ופובליציסט
