סמדר סגל וד"ר דליה אלקס הן ליצניות רפואיות. כל אחת בחרה מסיבותיה שלה ורק כדי להעלות חיוך על פניהם של אנשים, ובעיקר, ילדים. את סגל אתם מכירים כ"צ'ופה" וגם לקלפי הלכה עם אף אדום. ד"ר אלקס היא אשת הוידוי במחלקת הדיאליזה של לניאדו. תכירו שתי נשים מיוחדות, צבעוניות, שאצלן פורים הוא כל השנה
סמדר סגל – תעודה ורישיון להיות ליצן רפואי
סמדר סגל, סוכנת ביטוח במקצועה, הייתה במשך שמונה שנים יו"ר ועד ההורים העירוני. כאשר בתה הצעירה התגייסה לצה"ל, היא פרשה מהתפקיד.
סמדר היא ליצנית רפואית, היא מגיעה לבתי החולים לניאדו והלל יפה למחלקות שונות, ילדים ואחרות, לבתי ספר לחינוך מיוחד פעם בשבוע או בשבועיים עם הדמות של "צ'ופה" כדי לשמח את החולים והילדים. אבל זה לא מספיק לה. היא מרגישה שהיא צריכה לעשות יותר אז ייתכן ותפגשו אותה בסניף הדואר או בביטוח הלאומי או בסופר עם אף של ליצן ובלון בצורת חתול.
"לאחר שהקדשתי, במשך שנים, שעות רבות לטובת הציבור כיו"ר ועד ההורים נוצר חלל גדול בתוכי. הייתי רגילה לקום בבוקר ולתרום לחברה. ידעתי שבמשך הזמן אמצא משהו לעסוק בו. דיברתי עם הבת שלי על כך והנה יום אחד הופיעה מודעה בפייסבוק על פתיחת קורס לליצנות רפואית. לאחר שהבת שלי עודדה אותי והסבירה שזה מאד מתאים לי נרשמתי לקורס. למדתי חצי שנה לימודי פסיכולוגיה, פנטומימה, שפת הג'יבריש, כיפוף בלונים ואיך מתנהלים עם חולים".
סמדר החלה להגיע לבתי חולים עם הדמות הצבעונית והמשעשעת של צ'ופה והופיעה בפני חולים בדרגות שונות של מחלה: "לבית החולים חייבים להיכנס בדמות אחרת, לעמוד במצבים קשים ולתת גם כאשר קשה לך. אני באה כדי לעזור להם, להוציא מהם חיוך, לשחרר אנדורפינים, לתת להם להתמודד עם המחלה. ברפואה אין צחוק אבל בצחוק יש מרפא".
כשהיא יוצאת מהבית היא מצטיידת באף אדום ובשלל בלונים ומשאבה לנפח אותם. לפעמים היא לובשת אוברול עם זנב או בגד בצורת נקניקיה. גם כאשר אנשים חושבים עליה שהיא ירדה מהפסים היא מרגיעה אותם ומצחיקה אותם. גם לקלפי הלכה עם אף אדום והשאירה לוועדת הקלפי בלון בצורת חיה.
איך הדמות המצחיקה של "ויטמין סי" מסייעת לאווירה במקומות גדושי קהל?
"כשאת שמה אף אדום לשוטר שרושם לך דו"ח הוא ירשום אותו עם חיוך, כשאת עומדת בתור בסופר וילד חסר שקט מעצבן את האמא שלו ואת האחרים, אני מוציאה אף אדום או בלון, מקפלת אותו בצורת חיה, מרגיעה את הילד ומוציאה חיוך מהאמא ומהאנשים בתור".
היא מרגישה שהייעוד שלה בחיים הוא לשמח אנשים: "הרגשתי שזה לא מספיק לי לשמח חולים בבית חולים ואני צריכה יותר מזה. הבנתי שאני יכולה גם במהלך סדר היום שלי לשמח אנשים. כשאני ברחוב אני רואה אנשים ממהרים לעבודה, אנשים מהורהרים, מתוחים ועצובים. אני מרגישה בצורך להעלות חיוך לאנשים. כשאני הולכת לדואר עם חליפה של חד קרן ורואה אנשים רבים על התור, אני שמה אף אדום ומציעה לחלק להם מספרים. אין אחד שלא מחייך וזה נותן לי המון סיפוק. בבתי חולים, בתי אבות ובתי ספר לחינוך מיוחד אני משנה אנרגיה, אני עושה את החיים יותר קלים ונעימים. בהתחלה צחקו עליי, היום שמחים איתי והמעגלים שלי רק מתרחבים. יש תעודה ורישיון להצחיק וזה מביא לי המון סיפוק, ממלא אותי ומחזק אותי".
ד"ר דליה אלקס – כמה דקות של זמן אחר
ד"ר אלקס היא רופאת שיניים לילדים. בעבודתה עם ילדים כדי להנגיש להם את הטיפול היא עושה להם קסמים, היפנוזה ומצחיקה אותם. כשההורים שלה חלו, בעיקר אמא שלה, היא החליטה לעשות משהו לעצמה: "לא רציתי שיהיו לי מחשבות עצובות על המחלה של אמא שלי ולכן הלכתי לקורס של שנה לליצנות רפואית. אני מגיעה פעם בשבוע למחלקה לדיאליזה בלניאדו. בכל פעם אני מחליפה תלבושת, משנה כובע מוסיפה פרחים ובגדים צבעוניים כדי שלא יהיה להם משעמם. אני באה כדי לדבר איתם ולא ממש להצחיק. אני פונה לחלק הבריא שלהם והמסכה שעליי היא כדי שיתעניינו בי וידברו אליי. אני לא מרפאה ולא עובדת סוציאלית, אני איש וידוי שלהם. זה הרבה יותר קל להם ולי שיש עליי מסכה".
מה זה נותן לך?
"זה נותן לי סיפוק מאד גדול, הם מחכים לי ואני רואה שאני משמחת אותם וזה משמח אותי. לפעמים אני עצובה כשמישהו נפטר בעיקר כשנוצר קשר מיוחד עם החולה".
דליה מבקרת במחלקה לדיאליזה כבר מעל 15 שנים בעקביות: "אני מתייחסת גם לאחיות וגם לעובדות הזרות. גם להן זה קשה".
האם המסכה עוזרת לך להיות פחות רצינית עם החולים?
"אני צובעת את הפנים, בכל פעם חובשת כובע אחר, צווארון גדול יותר, מכנסיים צבעוניות וזה מעניין אותם מאד. זה גם עוזר לי להיכנס לדמות הליצנית ולא להיות הרופאה הרצינית. בסך הכל אני מתחברת לצד הבריא שלהם. משוחחת איתם על עיסוקם, על התחביבים, על המשפחה ועל הטיולים. עושה להם כמה דקות של זמן אחר – שמח יותר".
