לפי תקדימים של מדינות אחרות בעולם, הקשה עוד לפנינו, ו-45 החולים שאובחנו עד כה הם רק קצה הקרחון של ההתפשטות הקרובה של הקורונה בישראל.
אבל יותר מאשר מסכנת אותנו הקורונה, שלה שיעורי תמותה של בין 0.6 אחוז לשלושה אחוז, שהם לא מאוד שונים מאלו של מחלת השפעת שפוקדת אותנו כל שנה ללא הרבה רעש תקשורתי, מפחידה אותי חברה שאין בה סולידריות.
ערבות הדדית, אכפתיות, עזרה לאנשים שהבידוד הביתי זה צו השעה שמטילה עלינו הקורונה.
אל תפיצו שמועות ואל תרכלו על אחרים. גם אל תאשימו אותם במשהו. אם אדם חזר מהעבודה ברכבת באותה שעה שבה נסע בה אדם חולה שלא ידע שהוא חולה, שניהם לא אשמים;
הם חיו את חייהם הרגילים, בדיוק כמו כל אחד ואחת מאיתנו, והמפגש עם הנגיף הסיני לא היה חלק מהתוכניות שלהם.
חשוב לזכור ולהזכיר שאדם שנכנס לבידוד ביתי אינו אדם שחולה בקורונה, הוא רק אדם שהיה במגע אפשרי עם חולה, והוא נכנס לבידוד כי אכפת לו מכם.
אז אל תשאלו אותו למה הילדים שלו הולכים עדיין לגן ואל תפיצו הודעות בוואטסאפ על למה אשתו, אם זה גבר, או בעלה, אם זו אישה, הולכים לעבודה. הוא לא חולה ולא מדבק – ולכן גם הם לא.
מה שהמבודד או המבודדת הביתי ומשפחתו צריכים עכשיו זה תמיכה וחיבוק קהילתי.
אם הרב אריה לוין, רב האסירים הירושלמי, היה הולך לבקר חולים במחלות מדבקות בבתי החולים בימים שבהם לא היו למחלות הללו מרפא, אנחנו יכולים לעשות את המינימום ולדרוש בשלומם של המבודדים, להרגיע אנשים שמשום מה חוששים מקשר אתם ובגדול להשרות אווירה של אכפתיות והדדיות בקהילה.
ככה מנצחים את הקורונה בישראל. וכן, למרות שהם בבידוד, גם הם ישמחו לקבל משלוחי מנות לכבוד פורים דרך בני משפחתם שאינם בבידוד, וגם סרטונים מצחיקים וממים פוליטיים שנונים, כי בכל זאת, צריך להעביר את הזמן בבידוד.
רובנו חושבים שלנו זה לא יקרה והקורונה רחוקה מאיתנו, תושבי הצפון הרחוק והמבודד, אבל זה לא נכון, והיום זו השכנה שנכנסה לבידוד ומחר זו אולי את או אולי בעלך.
הקורונה כבר כאן והחברה שלנו נמדדת לפי התנהגותה עכשיו, ברגעים של קושי ומשבר שהולך ומתפתח במהירות, והשאלה החשובה באמת היא עד כמה החברה שלנו סולידרית ואכפתית. אז, אל תתנו לקורונה לנצח, ותהיו אכפתיים!
אליהו גליל הוא כתב בישראל היום, שביעי, מגזין לנשמה, רכז זהות יהודית והבעלים של "טקסטורה גלילית".
