הזמן לעשות שינוי. פחות כעס ויותר אהבה

ניסים שביט, מנהל תחום איכות סביבה בחברת הדלק "דור אלון" ומדריך טיולים בחו"ל, ניצל את שנת הקורונה לעשות שינוי פנימי. הוא טייל לבד בצפון ובמדבר, למד לנגן, עשה סדנאות בטבע, מצא זוגיות ובעיקר, התחבר לעצמו מחדש, לכמיהות, לאהבה. הוא אפשר לעצמו להתנתק מהלחץ והשגרה ולמד לחיות בתנועה חדשה ומחברת.

אם תשאלו את ניסים שביט איך עברה עליו שנת הקורונה תתפלאו לשמוע שבשבילו זו הייתה תקופה נפלאה, תקופה שבה היה לו את הזמן להיות במערכת יחסים עם עצמו. כך למשל את הסגר הראשון הוא בילה בצפון, בטבע, בטראק בשביל הגולן, במקום ללוות קבוצות טיולים לחו"ל הוא מטייל במדבר, משתתף בסדנאות בטבע, עושה מסעות רוחניים, התחיל לנגן וגם ללמוד ואף מצא זוגיות.

"שנת הסגרים הייתה בשבילי דבר נפלא. היה לי את הזמן להביט אחרת על החיים, להירגע מהריצה המטורפת שבשגרה, להוציא לחל"ת את הפחד והחשש, לחיות את הרגע, להתבונן בי ובסביבה ולעשות את זה בקצב שלי. במשך כמה שנים אני 'מנקה' מעצמי שכבות ומגלה לאט לאט בתנועה הזו דברים נפלאים שהיו בי וכעת מתפתחים".

ניסים שביט: ניקית מעצמי שכבה אחרי שכבה פתחתי לעצמי חלונות

שביט, 57, אב לשלושה ילדים, הוא מנהל תחום איכות סביבה בחברת הדלק "דור אלון" ומדריך טיולים בחו"ל באיטליה, יוון וגיאורגיה.

"ניקיתי מעצמי כל מיני דברים שחסמו, שכבה אחרי שכבה פתחתי לעצמי חלונות, אני נוכח בחיים שלי ויש לי מערכת יחסים עם הסביבה, שכעת אני רואה אותה באופן בהיר יותר. הייתה לי ההרגשה שחיי היומיום, השגרה וההתנהלות הסביבתית שלטו בי. היום אני הולך אחרי כמיהת הלב והנשמה שלי. זה לא דחף, זו כמיהה. אני מאמין שכולנו חשים כמיהה וקריאה פנימית, אבל אנחנו מתקשים לממש אותה בחיינו. אנחנו עוסקים בעיקר בצריכה של דברים שלא ממש צריכים, בשאיפה להשיג, והישגיות להיות בתחרות, לנצח. בכל הדרך הזאת אנחנו מאבדים את החיבור לכמיהה הזו של מה אנחנו רוצים באמת בחיים האלה. זה תהליך של שנים בהן אני מנקה שכבה אחר שכבה. יש לזה מחיר, שאני בוחר לשלם אותו".

לקבל את האחר ולהכניס לתוכך אור

שביט מסביר שהוא הופך תנועה פחות טובה, למשל, הכעס, לתנועה שונה ומחברת של אהבה וזה עשה אותו אדם טוב יותר:

"אנחנו יוצרים תנועה של מאבק על כל דבר, זה יוצר נפרדות ופערים. זה בפוליטיקה, בעבודה וגם בבית לפעמים וזה מוביל לכעס. אני הבנתי שהם לא מביאים לי את הכמיהה שביקשתי. הבנתי שיש תנועה אחרת של אהבה למשפחה, לאדם באשר הוא ולטבע. לקבל את האחר ולהכניס לתוכך אור. בדרך זו אתה מוסר מעצמך אור הלאה. לאור יש תכונה נפלאה, הוא מביא תקווה".

ניסים שביט: הטבע מקבל אותך כמו שאתה

"ראשית, לשים לב לאנשים, לדברים, ליחסים לתנועות בחיינו. לפגוש את האנשים הנכונים. אנחנו בדרך כלל פוגשים אנשים ולא מזהים את האיכויות שיש בהם, את הקריאה הפנימית שלהם. כאשר זה קורה אתה רוצה להתחבר אליהם, ללמוד מהם, לקבל מהם ולהמשיך להעביר הלאה את מה שניתן לך באהבה וללא תנאי. למשל הטבע, להיות בו כמה שיותר. הטבע לא שופט אותנו, לא מתנה לנו תנאים. הוא מקבל אותך כמו שאתה. אנשים מגיעים לטבע ומיד חושבים איך אפשר לשנות ולשפר אותו לטובת האדם. אני חושב שהטבע שהוא כל כך אמיתי במצבו הגולמי, בו כל דבר מונח בדיוק במקומו, צריך להמשיך להיות כזה, לטעמי הוא סוג של בית. כאשר אנו פוגשים מקבץ נדבות מיד אנו מתחילים בחישובים, פשוט לתת ללא מחשבה. הוא שם כי הוא צריך ובעצם הנתינה קיבלנו ממנו יותר משנתנו".

אם נחזור לטבע אפשר לשנות רגע כיוון בשיח הפילוסופי שלנו ולעבור לחורשת הסרג'נטים, שנמצאת בלב השכונה שבה אתה גר. מה דעתך על ההתערבות של האדם בטיפול בה? הרצון לשנות אותה לטובת התושבים?

"החורשה היא לא לגמרי טבעית. אבל במהלך השנים נוצרו בה חיים טבעיים של צמחיה ובעלי חיים וכן גם בני אדם. מאחר ולכל אדם הצרכים שלו, אני בעד איזון, בעד שמירה על המצב הטבעי ככל שאפשר עם התערבות מעטה לטובת נוחות האנשים שבאים לבקר בה. מעבר למחלוקת הקיימת, אני רואה הרבה דברים טובים בה. את האנשים שמנקים ללא בקשת תמורה, את ההורים עם הילדים שמטיילים, את הספורטאים. מעדיף להסתכל ולהתפעל מהנוף. למידה וחינוך ומשחק אפשר לעשות בטבע נטו. הטבע הוא המבנה הכי מפעים שנוצר".

פחות כעס, יותר אהבה איך עושים את זה?

עם השאיפה לפחות כעס ויותר אהבה, ניסים שביט ממעט בימים אלה לשמוע חדשות ברדיו ולראות טלוויזיה.

"אני מאמין שאנחנו צריכים להיות קשובים יותר לאחרים, אבל השיח בחברה הוא שיח שגולש לנפרדות, כוחנות ואלימות ובדיוק מזה אני רוצה להתרחק. זה לא אומר שאין לי דעות פוליטיות. אני בסך הכל עם שתי הרגליים, יציב על קרקע החיים. השיח הפוליטי, ההנהגה והתקשורת, המשדרים את השיח הזה בחדשות ובמבזקים משדרים חדשות רעות. על מאבקים, על רצח ואונס, כאילו שזה כל העולם שלנו, כאילו שרק זה קיים. אני לא במשחק הלא הוגן הזה. אני לא רוצה להיות עוד לקוח של תעשיית ההפחדה הזאת".

 להתנתק מהכל. להתבודד בעולם

"להתנתק? ממש לא. אני יודע מה קורה ופחות חשוב לי אם אני יודע את זה באון ליין או לאחר 24 שעות. שום דבר ממה שקורה לא מהווה איום מיידי עליי. זו הבחירה שלי. לא רוצה להשתתף במה שמביא לי אנרגיות לא טובות ועולמות תוכן שפחות מתאימים לי. אני אזרח הגון, שומר חוק וסדר, הולך להצביע בבחירות ואני יודע לעשות את הבחירות שלי. הרבה מאתנו איבדו את יכולת הבחירה שלהם. אנחנו למעשה נשלטים. תעשיית הצריכה, ההפחדה והרוע רוצה שנצרוך את מה שהיא משדרת ואנו עושים את זה בגדול. אני מעדיף בזמן החופשי והקצר שנותר לי לבחור ולא ללכת עם הזרם הזה. יש לי את האפשרות לבחור ולעשות את זה. יש לי בבית טלוויזיה, יש תקשורת סלולר ורדיו ואני לא משבית אותם מאחרים. אין לי פרינציפים ואני לא מונע מעצמי דברים כדי להיות סגפן. זו לא מטרתי. יש לי דחפים ורצונות ואני בוחר מה לעשות איתם".

הכמיהה לנגן

"גם זה היה חלק מהתהליך של ניקוי השכבות. הרבה שנים פחדתי לגשת לכלי נגינה, להחזיק אותו, לנסות לנגן. החשש היה שאני לא אהיה מספיק טוב, שלא אצליח ועוד כל מיני מחשבות מגבילות. אבל הייתה לי כל הזמן כמיהה. הבן שלי ניסה לדחוף אותי לנגן אבל הייתה בי התנגדות. וכך באירוע אחד, שבו נכחתי, אנשים ניגנו על חליל וזה הקסים אותי. במיוחד התלהבתי מחליל אינדיאני, קניתי ואני לומד עם מורה. בנוסף לנגינה על חליל התחלתי ללמוד את הסופיות".

למה דווקא 'סופים' שהם זרם מיסטי באסלאם?

"אני יודע שזה נשמע מוזר. מה לאסלאם ולאדם יהודי שגאה ביהדותו? נחשפתי לסופיות דרך הריקוד. יום אחד ראיתי את זוגתי מחוללת ריקוד סופי מתוך הרפרטואר העצום שלה. הוקסמתי. ביקשתי ממנה ללמד אותי. התשובה שלה הייתה 'אם אתה כבר רוצה לחולל אז הולכים למקור'. אז הלכנו למקור, לזוג נפלא ביפו. היא יהודייה והוא מוסלמי והם חיים בתוך אחדות, השלמה ואהבה, ומפיצים אותה. הזרם הסופי באסלאם קורא לאהבה ולחיבור וככל שנפתחים ופחות שופטים ופוחדים מגלים דברים נפלאים. אני משתחרר בלימוד הסופי מכל מיני תבניות שהוטבעו בי. אין דרך אחרת להשתחרר מהן אלא ברכות ואהבה, שהיא הדרך הסופית. אני לומד וסופג המון גם מהזרם היהודי המיסטי – הקבלה".

האהבה משחררת מתבניות

היממה שלנו הייתה צריכה להיות ארוכה יותר כדי שיהיה לנו זמן לחיות ולעשות את הדברים שאנחנו אוהבים. את רוב הזמן שלנו בחיים אנחנו מבלים בעבודה ורק מעטים יכולים להגשים חלומות בזמן המועט שנותר.

ניסים שביט: סדר העדיפות שלנו בחיים שגוי

"נכון. כל מה שסובב אותנו בחיים שואב אותנו פנימה שואב מאתנו אנרגיות יקרות. זה עבודה, פוליטיקה וקהילה. הריצה להספיק להשיג שיהיה לי לפחות כמו להם, הכל ורק לא מה שאנחנו והכמיהות שלנו. כל היום אנחנו דואגים מה יהיה בעתיד, מתעמקים מה היה בעבר ושוכחים את ההווה. אני מדבר על איזון. לא חייבים לעבוד קשה כדי לגלות בסוף שלא נהנינו מספיק בחיים ולא הכרנו את המשפחה והילדים שכל כך יקרים לנו. לא חייבים להילחם על כל דבר. לפעמים צריך להניח לדברים ולאפשר להם להיות באיזון. אני  בוחר בדרך האיזון והדגש הוא על הבוחר".

במהלך כל השנה ניסים עובד במקום העבודה "הרגיל" שלו, וכמדריך טיולים בחו"ל הוא מוצא עצמו ללא עבודה, אז כחלק מהשינויים שהוא עשה הוא מטייל במדבר, עושה סדנאות רוחניות במדבר ובטבע ומשלב כל אלה בעבודה, תוך שהוא לא נלחם בזמן ובמציאות ומקבל מה שמתאפשר.

"היום אני מאושר יותר, מרגיש רחב יותר, יש לי יותר מקום לעצמי וגם לאחרים. אני מקבל ונותן באהבה ואני נמצא במקום אחר. עשיתי שינוי בחיים האישיים שלי ומצאתי עצמי תקופה מסוימת לבד. תקופת חניכה לתפיסת עולם אחרת צלולה ובהירה יותר, תפיסה שאנחנו ביחד בחיים האלה".