בעוד חודש, כבר יהיה פסח. אבל לסיגל גוילי, אין איך לחגוג אותו. היא בת 51 בלבד. אבל מחלת הריאות הסופנית ממנה היא סובלת והעבר הקשה שלה-הזקינו אותה בטרם עת. היא מתגוררת בדירה קטנה של עמידר. בבניין רכבת ישן בגבעת אולגה, המיועד לפינוי-פינוי. ויש לה רק בקשה אחת: לעשות סדר פסח כהלכתו. ביחד עם הבן שלה, 22, המשרת בצבא.
"כבר תשע שנים שאני לא יוצאת מהבית", היא אומרת בראיון לחדשות נתניה. ובקושי ללכת-אני יכולה. החודש, לא הספיק לי הכסף אפילו לתרופות. והבן שלי עושה כל מה שהוא יכול ועובד כמעט כל יום. אבל זה לא מספיק".
"אני כבר לא צריכה שום דבר"
ריח כבד של עשן סיגריות, אופף את דירת שני החדרים הקטנה של סיגל גוילי. בה היא מתגוררת עם בנה. בית מסודר וצנוע. עם ריהוט מינימליסטי וציורים על הקירות, שנעשו ביד אמן. פרי עמלו של אחד החברים של הבן שלה. שהוא, למעשה, הנפש היחידה הקרובה אליה.
לסיגל גוילי, המחוברת למכונת חמצן 24/7- יש עבר לא פשוט. שלא נפרט אותו כאן במלואו. היא נולדה בחיפה, לאם צעירה שהרתה בטרם נישואיה. ובשלב די מוקדם, הגיעו הסמים. ואחר כך בית הסוהר. ביתה הבכורה של סיגל גוילי, נלקחה ממנה לאימוץ. כששהתה, לדבריה, במאסר.
שנים רבות עברו מאז. סיגל גוילי נגמלה מסמים ושיקמה את חייה, ככל שיכלה. כך היא אומרת בראיון לחדשות נתניה. אבל אז, הגיעה מחלת הריאות. וטרפה את הקלפים.
ועכשיו היא נכה סיעודית. המקבלת קצבת נכות, שאינה מספיקה לה ולבנה. ועל פנסיה, אין בכלל מה לדבר. "עשיתי הרבה שטויות בחיים ולא הצלחתי לעבוד אפילו יום אחד", היא מסכמת בכאב. ומוסיפה: "כמעט כל החיים שלי, חייתי בעולם ההוא, האחר. ואז-הגיעה המחלה. מהבית הזה, אני כבר אצא רק לקבר. אני צריכה בשר לפסח וגם מצרכים, כדי שנוכל שנינו לחגוג. הבן שלי, היה צריך להתגייס לגולני. יש לו פרופיל 97 והוא ילד טוב. אבל בגלל המצב, הוא נשאר איתי. ויוצא כל יום הבייתה. כל מה שאני מבקשת, זה רק בשבילו. אני, לעצמי, לא רוצה ולא צריכה כבר שום דבר. אני רק מתפללת שיהיה לי נכד, לפני שאני אמות".
לתרומות של מצרכי מזון לפסח, ניתן לטלפן לסיגל: 052-9503712
לחדשות נוספות בנתניה הקליקו כאן * לדף הפייסבוק שלנו הקליקו כאן
