בחודש מרס האחרון, חלה דיוויד שמש משכונת פולג בקורונה. אחרי שנדבק במהלך טיסה לארה"ב, לרגל עסקיו. דייוויד, בן ה-66, חולה סרטן שהחלים לפני שש שנים, חלה קשה. ומחלתו, הידרדרה במהירות. במשך ארבעה חודשים, הוא היה מורדם ומונשם. וטופל באופן צמוד ומסור, בבית החולים לניאדו. ולאחר שהרופאים בלניאדו טיפלו בו בהצלחה, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. במשך כל הזמן הזה, ליוותה אותו אשתו אביבה. תמכה, סייעה, עשתה הכל למענו. ובאמצע חודש ינואר האחרון, כנגד כל הסיכויים, חזר דייויד לביתו. אלא שלא מדובר כבר באותו דיוויד, האיש לו נישאה אביבה חיים שמש, לפני 32 שנה. מחלת הקורונה שבה חלה, עשתה שמות בגופו. וגם במוחו.
הכליות שלו, בקושי מתפקדות. והוא מתקשה בהליכה ואוכל באמצעות צינור המוחדר לגופו. בנוסף, ובשל דום לב שקבל בזמן המחלה, הוא סובל מפגיעה קוגניטיבית. והזכרון שלו לטווח קצר- נפגע.
אביבה חיים שמש: "להיות המשפחה של חולה הקורונה, זה יותר קשה לפעמים מאשר לחלות. אין לי כיום שום אינטראקציה עם דיוויד. בגלל מצבו, הוא רואה רק את עצמו. הוא לא רואה אף אחד. וזה נורא קשה. זה לא דייויד".
הכאב נשאר בפנים
כשאני מגיעה לביתם של אביבה חיים שמש ובעלה דיוויד שמש, יושבת אביבה בחוץ. על הרחבה המרוצפת הסמוכה לדלת הכניסה. ונהנית מהשמש החמימה. לבדה. דיוויד פוסע לעברה, לאט. שואל האם להמשיך ולעשות ספורט. והיא מורה לו שכן. ומתיישבת בחזרה בכסא, לצורך המשך הראיון.
"הוא מאוד תלותי", היא אומרת. "זה לא היה ככה בעבר. הקורונה ממש נכנסה בו חזק, והתקיפה אותו. לבית החולים, הוא הגיע כמעט בלי נשימה. וחתמתי על טופס, כדי שירדימו אותו. פעמיים הייתה לו קריסת מערכות ופעם אחת דום לב. איך הוא יצא מכל זה? אני לא יודעת".
אביבה חיים שמש, לא רגילה לדבר על עצמה. או לחשוב על צרכיה. בראיונות בהם התראיינה, מייד כששוחרר בעלה מבית החולים, דברה רק עליו. והשאירה את עצמה-בצל. מטופחת, חייכנית, תומכת. אף אחד לא ידע, כמה כאב היא מסתירה בפנים.
גם היום, היא משתדלת לשדר פאסון. מטופחת, מסתדרת לפני הצילומים, חייכנית למצלמה. כאילו כלום. אבל כשהיא מדברת, עולים רגשותיה וצפים.
בראיון לחדשות נתניה, היא מדברת לראשונה על עצמה. וזה לא קל לה. "כשדייויד היה מאושפז", היא אומרת, "היה לי סדר יום. ודברים לעשות. נסעתי כל יום לבית החולים. הוא עשה שם פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ואני נפגשתי עם אנשים. ופתאום-היום אני לבד. דיוויד נפגע קוגנטיבית, אז הוא פחות מרגיש את זה ממני. אבל הבדידות הזאת, קשה. ואני כל הזמן נזכרת בעבר. איך אסור היה לי להיות לידו בבית החולים. איך הבן הקטן שלנו, ניסה להעיר אותו. ואיך הוא בכה. עכשיו כל זה חוזר אלי. אני מדברת אתך, והעיניים שלי מלאות בדמעות".
פעם היו לי ציפורניים ארוכות ושיער מטופח
אביבה חיים שמש ובעלה דייויד שמש, הם הורים לשניים. הבן הבכור נתן, 30, שוהה בימים אלה בארה"ב ועומד להתחתן. הבן הצעיר דין, 26, גר עם הוריו. בני הזוג עלו לישראל מארה"ב לפני כארבע שנים. הבנים הגיעו עוד קודם לכן, ושירתו בצבא כחיילים בודדים. שם, בארה"ב, היה למשפחה עסק של מסחר במכוניות. הם ניסו לשחזר את העסק ולפתוח גם כאן, אבל זה לא ממש הצליח.
וכעת, עם הקורונה, החיים הפכו לגיהינום מתמשך. "הבן שלי, דין, מאוד עוזר לי. אבל אני משתדלת לערב אותו כמה שפחות. כיוון שהוא ילד. וגם ככה, נורא קשה לו. הוא בעצמו, ללא עבודה ואין לו חברה. וכרגע, הוא גם לא יכול להכיר בת זוג. והוא כבר אמר לי, שזה המצב הכי קשה לגבר בגילו. אז אני לא רוצה עוד להוסיף לו. והדאגות והתשלומים, הם רק על הכתפיים שלי. פעם אהבתי להכין כלים מקרמיקה, והיום אני לא יכולה לעשות את זה. מתי עשיתי טוב לעצמי? אני כבר לא זוכרת. פעם, היו לי ציפורניים ארוכות ושיער מטופח. עכשיו אי אפשר, בגלל הסגר. ואלה דברים שמוראיגדים אותך, בתור אישה. בנוסף, לדייויד יש דיכאון. וזה מדבק. אני מחכה כבר לצחוק, לנשום אוויר צח ולראותץ את הבן הגדול שלי. שנתקע בלוס אנג'לס ובגלל הקורונה, לא ראיתי אותו כבר שנה וחצי".
לא ישנה בלילות
חייה של אביבה חיים שמש, כאמור, סובבים סביב בעלה. מכורח המציאות. "הוא לא יכול להיות לבד ותצריך לשמור עליו", היא אומרת. "הוא אוכל באמצעות פג, מהבטן. כי שרירי הבליעה שלו, נפגעו קשה. כאשר לא הופעלו, למשך תקופה מאוד ממושכת. יש לו קלינאי תקשורת, פסיותרפיסט ופסיכולוג. ואת כל זה מממנת קופת חולים כללית. אבל אני, מלווה אותו באופן צמוד. לימדתי אותו לשים את הצינורית כדי שיאכל לבד. אבל זה לא קורה. ואני צריכה להזכיר לו שהוא צריך לאכול, וגם לוודא שאכל. הוא יכול להכין ביצה ולא לסגור את הכיריים, אז צריך כל הזמן לעקוב אחריו. עכשיו, למשל, צריך להחליף לו את הפג. אז אני לא איפה יעשו לו את זה, בקופת חולים או בבית החולים. וזה כל הזמן טלפונים. והמון בעיות רפואיות. היום שלי מתחיל בשש בבוקר. כי אני צריכה לוודא שדייויד אכל. אחר כך אני שותה קפה, מתאמנת ומשתדלת לא לראות חדשות. כי זה באמת מדכא בצורה בלתי רגילה. ואז אני אוכלת עם הבן שלי ארוחת בוקר ומטפלת בדיוויד. הכל סובב סביב דיוויד, וזה לא נגמר. ואני בקושי ישנה בלילות. אולי ארבע וחצי, חמש שעות. אני מרגישה שהנשימה שלי לא נרגעת. כמה אפשר?"
בשבילי, העולם התהפך
"יש לי אחות ושלושה אחים", מוסיפה אביבה חיים שמש ואומרת. "אנחנו מדברים בטלפון כל יום. אבל אני לא מוכנה לראות אף אחד, כי אני פוחדת. אני יוצאת רק לקניות. או לטיול עם דיוויד ליד הבית, שזה ממה הליכה קצרה מאוד. ואף אחד לא מבין את הפחד שלי לראות אנשים, שזה הכי מעצבן. יש אנשים חוצפנים, שאומרים שהם לא מאמינים בקורונה. אתה לא יכול להגיד לי את זה, אחרי מה שאני עברתי. שזה גיהינום כזה גדול. אז נכון, הקורונה יום אחד תעבור. ויש אנשים, שבשבילם הקורונה היא מצב זמני. אצלי, זה יהיה באופן קבוע. כי המצב הקוגנטיבי של דיוויד, שנפגע בזמן הקורונה, לא ישתפר. כבר ברור לי. בשבילי, העולם התהפך. אני רק יודעת דבר אחד: את קמה היום בבוקר, ואת לא יודעת מה יהיה. אסור לקבל שום דבר בחיים האלה, כמובן מאליו".
לעדכונים נוספים בחדשות נתניה הקליקו כאן * לדף הפייסבוק שלנו הקליקו כאן*
