בשבוע שעבר, סג״ם אור ברנשטיין מכרמיאל, סיימה את קורס קציני חיל הטכנולוגיה והאחזקה מחזור אוגוסט 2020.
מספרת לנו על הדרך שעברה:
"אל תסגרי דלתות שנפתחות בפנייך" זה המשפט שהוביל אותי מתחילת המסע.
מסע שהתחיל בחשש אחד גדול ועכשיו בלב שלם אני יכולה להגיד שהסתיים בסיפוק ענק וזה עוד רק ימשיך. מסע שהוציא אותי מכל אזור נוחות אפשרי שיכולתי לחשוב עליו.
מסע של 7 חודשים שבהם הכרתי אור שלא היה קיים בעבר. מסע שבמהלכו למדתי, לימדתי, התבגרתי, התחשלתי, צחקתי, בכיתי, כעסתי שמחתי ועוד אין ספור רגשות שאני לא יכולה להגדיר.
תנו לי להשוות את המסע הזה לנסיעה על רכבת הרים. נתנו לי כרטיס לנסיעה על רכבת הרים, רכבת שבחיים לא חשבתי שאסע עליה, רכבת שהעלתה בי כל כך הרבה חששות ודאגות ושאלות.
האם כדאי לי לעלות על הרכבת הזאת שלא כולם עולים עליה? רכבת שיש כאלה שנמנעים? רכבת שכל כך הרבה אנשים אמרו לי לא לעלות?
אז כן, היו הרגעים שאמרתי שאני מפחדת מידי, אבל לבסוף החלטתי שאני סקרנית כדי לא לעלות על הרכבת הזאת. ואז הכל התחיל.
אני מתחילה לעלות לאט לאט ואז נופלת בבום אחד גדול. בכי, עצב, עצבים, דאגות, ממש רכבת הרים משונה.
איך עולים מפה? שאלתי.
ככה הולכת להיות כל הנסיעה? חשבתי.
אני לא רוצה להיות פה יותר, אמרתי.
ובשנייה אחת, אחרי שאני נמצאת במקום הנמוך ברכבת ההרים, ואני חושבת לעצמי זהו, מבחינתי נגמר הסיבוב שלי על רכבת ההרים, נגמרו לי הכרטיסים להמשיך את הנסיעה, מה שאומר שאני נשארת למטה ולא ממשיכה יותר.
אבל אתם יודעים מה יפה ברכבת הרים הזאת?
מסתבר, שיש מלאכים בצורת אנשים שנתנו לי כרטיסים לרכבת הרים כדי שאמשיך את הנסיעה הזאת ולא אוותר!
ומפה למדתי, למדתי שאפילו שאני שוב בתחתית של הרכבת, ונגמר לי הכסף לכרטיסים, אני אגרום לרכבת הזאת לזוז בכוח עד שאגיע שוב לפסגה כי אני מאמינה שאני אצליח ואותם אנשים חושבים כמוני! השרשרת של היציאה לקצונה לא באמת משנה.
השינוי וכמות הדברים שלמדתי ושעברתי במהלך המסע הזה, זה מה שמשנה.
לאט לאט במהלך המסע שלי, הבנתי כמה ששינוי הוא קשה בהתחלה, מאתגר באמצע ונהדר בסופו.
הבנתי שכל אזור הנוחות שלנו זה כמו חדר שמקושט בתירוצים שאנחנו תולים במהלך השנים.
הבנתי שכל החלטה טובה שקיבלתי נבעה מניסיון וכל ניסיון שלי הגיע מהחלטה גרועה.
אבל הדבר שהכי חשוב לי שאנשים יבינו, זה כמה אנשים יכולים לשנות הכל בחיים.
לא משנה כמה המקום הוא מקום קשה והכל נראה כל כך אבוד, ותאמינו לי דברים נראים קשים והכל נראה כמו מנהרה חשוכה ללא טיפת אור. אך האנשים, האנשים הם האלה שיהיו הפנס והאור במנהרה החשוכה.
הם אלה שיעברו איתך את הדרך כדי שלא תהיה לבד. עכשיו, כשסיימתי עוד חלק במסע, אני בדרכי לחלקו האמיתי והמאתגר ביותר. החלק שאליו הכינו אותי 7 חודשים.
7 חודשים שבהם למדתי איך להיות מפקדת ואיך להיות קצינה.
7 חודשים בהם פתאום הבית הרגיש לי מקום זר.
7 חודשים בהם היו ימים שהייתי אורזת את התיק שלי יום לפניי כי הייתי בטוחה שלמחרת כבר מעיפים אותי הביתה.
7 חודשים שלקחו אותי לקיצון שלא חשבתי שאחווה בחיים.
בקיצור, 7 חודשים הכי טובים שיכולתי לבקש.
אחרי שבעת החודשים הכי מאתגרים שהיו לי בחיים, הבנתי שהשינויים שאנחנו הכי חוששים לעשות בחיים, זה בדיוק השינויים שאנחנו צריכים לעשות.
אחרי השלב הזה במסע יש לי מספר טיפים לתת לכל בן אדם אפשרי:
אפשר לפחד אבל תצא מאזור הנוחות. תחשוש אבל תהיה סקרן לדעת.
תתהה אבל אל תפחד לשאול.
תכעס אבל תלמד לסלוח.
תבכה אבל תלמד גם לצחוק.
תטעה אבל תדע ללמוד.
תלמד אבל תדע גם ללמד.
והטיפ הכי חשוב – זה בסדר ליפול כי רק ככה אפשר לדעת איך לקום.
אז תודה רבה על עוד חלק במסע, אני בדרכי לחלק חדש.
הישארו מעודכנים בפייסבוק של צפון 1 גליל מערבי ובחדשות נהריה
