אילן סויסה (45) שמע במהלך הקריירה שלו ככדורגלן הרבה פעמים את המשפט: "עבורנו זה משחק של חיים ומוות". אלא שכעת, המשפט הזה מקבל עבורו משמעות אחרת, לאחר שאובחנה אצלו מחלת הסרטן.
סויסה הוא מסוג האנשים שישר נכנסים לך ללב. בכל קבוצה אליה הגיע, הוא מיד בלט והשתלב מהר בזכות אישיות כובשת, אופטימיות קורנת וחביבות בלתי נגמרת. כשחקן, סויסה, נחשב במגרש ללוחם ולווינר אמיתי. תכונותיו הפכו אותו לדמות מרכזית בכל קבוצה. עיקר שנותיו כשחקן היו בתפקידים הגנתיים: בלם, מגן, וכשהיה צריך, לפעמים גם חלוץ שכבש לא מעט שערים, חלקם מכריעים. במגרש הוא זכור כלוחם, כזה שלא נכנע גם כשקבוצתו נקלעת לפיגור. תמיד מדרבן, מעודד, ממריץ, מחדיר אמונה בשחקנים שלצדו ששום דבר לא אבוד והכל אפשרי עד השריקה האחרונה. אלו גם התכונות אותן השריש בקבוצותיו לאחר שפרש ממשחק פעיל ועבר לתחום האימון.
כעת, הוא בעיצומו של האתגר הקשה בחייו: התמודדות עם מחלת הסרטן.
ה"רומן" של סויסה עם המחלה החל לפני כ-3 שנים, אז התגלתה אצלו שומה קטנה בעור. הבדיקה העלתה שמדובר בשומה סרטנית. סויסה עבר ניתוח, וסבר שהחלים.
"כשיצאתי מבית החולים, אמרו לי שהכל בסדר. השומה הוסרה במלואה ואין לי מה לדאוג. אף אחד לא אמר שאני צריך להיות במעקב". אלא שאותה נקודה ארורה הספיקה, לפני הוצאתה, לשלוח גרורות ולהחזיר את סויסה להתמודד שוב עם המחלה.
הפרק השני התחיל בחודש מאי 2018. סויסה, שהוביל אז כמאמן את עירוני טבריה מליגה א' לפלייאוף העליון ולמשחק עלייה מול הפועל כפר סבא, חש כאבים בלתי מוסברים בכתפו, אבל סבל בשקט והתרכז במשחקי הפלייאוף.
"דווקא באחת התקופות הטובות שלי כמאמן, נחתו עליי הבשורות הקשות", שחזר השבוע סויסה, "בדיוק באותה תקופה שהתחלתי להרגיש כאבים, עליתי עם עירוני טבריה בפעם השנייה לפלייאוף העלייה לליגה הלאומית, ומרוב שהייתי מרוכז בצמד המשחקים האחרון נגד הפועל כפר סבא, לא מצאתי זמן ללכת להיבדק. אחרי משחק הגומלין, פניתי לרופא כדי לדעת ממה נובע הכאב. לקחו לי ביופסיה, ואז התבשרתי שאובחנה אצלי מלנומה (סרטן העור). הייתי בשוק ולקח לי הרבה זמן לעכל את הבשורה".
המחלה התגלתה אצל סויסה כשהיא כבר בשלבים מתקדמים והוא נאלץ לעבור ניתוח שלאחריו המשיך בטיפולים אינטנסיביים ומתישים, שכללו הקרנות וטיפולים ביולוגיים.
"כשהגעתי בפעם הראשונה לטיפול, קרסתי. ישבתי עם עצמי ובכיתי. מהר מאוד גם התעשתי והבנתי שאין זמן להתאבל, שאני חייב להתמודד עם המחלה ולעשות הכל כדי להחלים, כי יש לי משפחה שאני צריך לדאוג לה".
באותם רגעים, חשבת גם על עתידך המקצועי?
"בהחלט כן, ואפילו היו לי מחשבות פרישה כדי שאוכל להתרכז בטיפול בעצמי ובתהליך ההבראה".
אז מה בכל זאת החזיק אותך באותם ימים בכדורגל?
"אחותי נורית ואשתי רויטל, שהיו איתי לאורך כל הדרך, מרגע שהמחלה אובחנה ועד הטיפולים. ידעתי שיש לי על מי להישען ברגעים הקשים ושהמשפחה תמיד תהיה לצדי וזה דבר שמאוד חיזק אותי. אשתי היא זו ששכנעה אותי לא לפרוש ולהישאר בכדורגל. אשתי מכירה אותי הכי טוב בעולם והיא יודעת עד כמה הכדורגל גורם לי לסיפוק ואושר. היא הבינה שאם אפרוש, אני עלול להיכנס לדיכאון ולמחשבות שליליות, ולכן התעקשה שאשאר בכדורגל".
כך, לצד הטיפולים, החליט סויסה להמשיך בשגרת חייו המקצועיים. וזה לא היה פשוט בכלל.
סויסה: "יצאתי עם עירוני טבריה למחנה אימונים בגרמניה וזה היה סיוט. הרגשתי רע מאוד ושוב עלו אצלי מחשבות פרישה. חזרנו לארץ והמשכנו בהכנות לקראת העונה. שיתפתי את היו"ר של עירוני טבריה במחלה ואת כוונותיי לפרוש, אבל מצד שני הרגשתי גם מחויבות גדולה כלפי הקבוצה. ההתמודדות לא הייתה פשוטה, כי הייתי בטיפולים מאוד קשים שהשפיעו עליי גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית. הגעתי לאימונים תחת השפעה חזקה של כדורים ולפעמים גם אחרי לילות שלמים ללא שינה. הייתי מגיע לאימון באפיסת כוחות רק כדי לצאת משגרת הטיפולים במחלה וליהנות עוד טיפה מהחיידק הזה שנקרא כדורגל".
לפני חצי שנה, ספג סויסה מכה נוספת כשאיבד את אמו, ג'קלין, שנפטרה בגיל 64, ממחלה קשה.
"המוות של אימא שלי גרם לי למחשבות ולתהיות על החיים, וכל ההתמודדות הזאת לימדה אותי כמה תובנות. כל החיים הייתי בכדורגל וזה הדבר שהכי העסיק אותי. מאז שהמחלה התגלתה אצלי, מצאתי את עצמי נהנה מדברים קטנים שבעבר היו נראים לי כמובנים מאליהם. התחלתי גם להקדיש יותר זמן למשפחה, לאשתי ולארבעת ילדיי, שהם הדבר הכי חשוב לי בעולם".
סויסה, מתגורר במושב מעונה, נשוי לרויטל ואב לארבעה (שלוש בנות ובן): נטע (17 וחצי), עדי (16), שקד (12) ושחר (5 וחצי).
איך הילדים מתמודדים עם המצב החדש?
"תראה, אני בטוח שהם מבינים, אבל פשוט מדחיקים. הם היו רגילים לראות אבא חזק, פעיל, נמרץ, ופתאום הם רואים אותי שאני חוזר מטיפולים חלש, גמור ובלי כוחות, סובל ונאנק מכאבי תופת איומים. לפעמים הם רוצים לשחק איתי ואני פשוט לא יכול, מבחינה פיזית כי אני נורא חלש, ואז בלילה זה מציק לי שלא יכולתי להיות איתם ומתחילים ייסורי מצפון ובכי. זו סיטואציה הכי קשה שיכולה להיות".
מדוע החלטת לחשוף את מחלתך?
"אין לי מה להסתיר ואני לא חושב שאפשר לשמור דברים כאלה בסוד. אני דמות מוכרת בכדורגל ויש לי המון חברים. אמא שלי, זכרה לברכה, הסתירה את המחלה כי לא רצתה שירחמו עליה. מאז שהמחלה התגלתה אצלי, קיבלתי אלפי חיזוקים ותמיכה מחברים, ואין ספק שזה עוזר לי להתמודד עם המחלה. יש חברים שלא יודעים איך לגשת אליי כי לא נעימה להם הסיטואציה או שכואב להם המצב, אז הם שולחים לי הודעות, חלקם מאוד מרגשות".
מחוץ למגרש, סויסה מנהל חברת כוח אדם באזור חיפה ואחראי על 50 עובדים.
את דרכו בכדורגל החל במחלקת הנוער של מכבי חיפה ובגיל 17 הצטרף לקבוצה הבוגרת של הפועל נוף הגליל (נצרת עילית בעבר), במדיה גם ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצת בוגרים. בהמשך, שיחק גם בהפועל ומכבי עכו, הכח רמת גן, הפועל עפולה, הפועל ביר אל מכסור, בית"ר נהריה והפועל כרמיאל. מקבוצתו האחרונה, הפועל כרמיאל, הוא גם פרש ממשחק פעיל ופתח בקריירת אימון. לפני 4 שנים, הפועל כרמיאל הודיעה על הפסקת פעילות עקב קשיים כלכליים וסויסה, שהיה אחד השחקנים המוערכים בליגה א', קיבל הצעה מעירוני טבריה ונענה בחיוב. בעונה השלישית שלו בקבוצה הוא הוביל אותה למרחק נגיעה מהליגה הלאומית. טבריה ניצחה את כל המשחקים המוקדמים בפלייאוף והעפילה לגמר נגד הפועל כפר סבא הפייבוריטית. טבריה נתנה פייט, סחטה מחמאות, אבל נכנעה לקבוצה העשירה מהשרון ונשארה בליגה א'.
בעונה שעברה, קיבל סויסה הצעה להצטרף כעוזר מאמן בהפועל עכו. אלון זיו, שמונה לתפקיד, זיהה בסויסה פוטנציאל והציע לו את התפקיד. סויסה, בהחלטה שרבים הביעו עליה תמיהה, סירב ואינו מצטער על ההצעה שנדחתה.
בסיטואציה מסוימת, כשאלון זיו פוטר, יכולת להתמנות למאמן ראשי בקבוצה מהליגה הלאומית.
"זה לא היה קורה. מי שמכיר אותי יודע שאני נאמן ושנייה אחרי שאלון זיו עזב, גם אני לא הייתי נשאר והולך יחד אתו. אני מאמין בעצמי וביכולות שלי. השאיפה שלי היא לאמן בליגה הלאומית וגם זה יקרה בעזרת השם".
למרות העיסוק האינטנסיבי בטיפול במחלתו והעובדה שבחודש הבא מצפה לו בדיקה גורלית, סויסה החליט גם השנה להמשיך בכדורגל.
אחרי קדנציה קצרה בהפועל כרמיאל ו-3 עונות בעירוני טבריה, חתם סויסה בקיץ האחרון כמאמן בהפועל מגדל העמק מליגה א', לא לפני שהוזכר כמועמד לאמן את הפועל נוף הגליל מהליגה הלאומית. הוא כבר היה כמעט סגור לפני שסוכם מתווה לשיתוף פעולה בין נוף הגליל למכבי חיפה, בעקבותיו חתם בקבוצה המאמן איתי מרדכי.
"אני מאמין שמה שצריך לקרות, קורה", אומר סויסה, "אין ספק שהאופי שגיבשתי עם השנים בכדורגל, מאוד עזר לי מול המכשולים בחיים. אז נכון שבעקבות המחלה יש רגעים שבהם אני מתפרק, בוכה בלי יכולת לעצור, אבל אני נלחם בתחושות הקשות, מתגבר וחוזר לשגרה".
לפני מספר חודשים, נכנס סויסה לקבוצת טיפול מחקרית שתבלום את התפשטות המחלה. למרבה הצער, הטיפול לא עזר, ובסוף החודש הוא צפוי לעבור בדיקה נוספת, שתקבע אם הוא מתאים לקבוצת מחקר טיפולית חדשה.
אם תוצאות הבדיקה יהיו חיוביות, ייכנס סויסה לסדרה של טיפולים אינטנסיביים שצפויים להימשך כשלושה שבועות.
סויסה: "כמובן שיש כל הזמן מחשבות, אבל אין לי הרבה ברירה אלא לשמור על אופטימיות, להתפלל, ולסמוך על בורא עולם בתקווה שהפעם זה כן יצליח. למרות שראשי הקבוצה במגדל העמק מודעים למחלה ויודעים מה אני צפוי לעבור הם לא נרתעו. שתדע, זה מאוד מחזק ומחמיא שאנשי הכדורגל יודעים מה שאני עובר, ובכל זאת פונים אליי כדי שאאמן בקבוצותיהם. זה נותן תחושה טובה שמעריכים את העבודה שלך. זה גם נותן לי כוח להתמודד עם המחלה". אגב, גם הנסיעה הארוכה ממעונה למגדל העמק, שעה בערך, לא מרתיעה אותו.
"כמנהל משרד כוח אדם, אני כל הזמן נמצא בדרכים, אז זה לא מהווה עבורי בעיה. חוץ מזה, כשאתה נהנה להגיע למקום מסוים, הדרך לא נראית לך ארוכה כל כך".
מה יותר קל, להיות מאמן או שחקן?
"אין ספק ששחקן. כמאמן, יש לך אחריות הרבה יותר גדולה. כשיש הצלחה, כולם שותפים, אבל כשיש כישלון, המאמן הוא זה שסופג את כל האש. שחקן שהפסיד, יורד לחדר ההלבשה, מתקלח, הולך הביתה, מתבאס, אבל מגיע לאימון וחוזר לשגרה. למאמן שמפסיד, קשה לישון בלילה כי הוא כל הזמן מנתח מה קרה, מה אפשר לשנות, איך מתכוננים לאימון הבא, איך מחזקים את השחקנים, איך מסבירים לבוס את ההפסד ואתה כל הזמן במתח לקראת המשחק הבא".
לקראת סיום הריאיון, מבקש סויסה לומר כמה מילים לקוראים: "עד גילוי המחלה, גם לי, כמו רוב האנשים, היו חיים שגרתיים ונוחים, ואז לפתע פתאום, ביום בהיר אחד, ללא התרעה וללא הכנה, החיים משתנים ואתה מגלה שיש לך סיפור חיים. תלכו להורים שלכם ותגידו להם שאתם אוהבים אותם. כשאמה שלי חלתה, כל הזמן הייתי בא לבקר אותה, היינו מדברים, אוכלים יחד וצוחקים. מרוב שכל הזמן הדחקתי את העובדה שהיא עלולה להיעלם יום אחד, לא הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה וזה הדבר שהכי כואב לי. תנצלו הזדמנויות לעשות את מה שאתם אוהבים בחיים ואל תדחו דברים כי אתם אף פעם לא יודעים מה יהיה מחר".
