על אנשים כמו יעל קקון, נהוג לומר שהם צריכים יותר מ-24 שעות ביממה. בשעת צהריים, בתום משמרת הבוקר במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בו היא משמשת כוח עזר במחלקה האורולוגית, פושטת יעל את המדים הלבנים של בית החולים, מחליפה אותם למדים הלבנים של מד"א ועולה על האמבולנס, שממתין לה במקום עבודתה. באחד המקרים, בעת שנהגה באמבולנס בתום יום העבודה, מנהריה לכיוון שלומי, נחת סמוך מאוד אליה פצמ"ר שנורה לכיוון הגליל המערבי והיא ניצלה בנס. "בבית החולים לקחו אותי לבית הכנסת כדי לברך ברכת הגומל", היא מספרת.
בשעת לילה, כשהיא מסיימת את המשמרת במד"א, אותה היה מקפידה לעשות בתדירות של ארבע פעמים בשבוע (שמונה שעות כל פעם), מגיעה יעל לביתה שביישוב שלומי, הסמוך לגבול הצפוני, שם היא מתגוררת עם בעלה גד, אף הוא עובד המרכז הרפואי. גם העובדה שרוב היישוב פונה מתושבים בעקבות המצב הביטחוני, היא התעקשה להישאר.
קקון, בת 50, נשואה ואם ל-4 ילדים ביולוגיים ועוד 4 ילדי-אומנה אותם היא מגדלת ("אני למעשה אמא לשמונה ילדים"), עובדת במרכז הרפואי ככוח עזר במחלקה האורולוגית. עם פרוץ המלחמה הורדה המחלקה למתחם התת-קרקעי, מה שהפך את העבודה למאתגרת וחווייתית במיוחד. יש לה בת בכורה נשואה (בת 28), שהפכה אותה לסבתא ל-4 נכדות, ושלושה בנים נוספים, בני 24, 22 ו-10.
"בגלל המשמרות במד"א, אני עובדת בבית החולים רק משמרות בוקר", היא מסבירה. "במקביל אני לומדת לתואר במינהל מערכות בריאות במכללת רמת גן. במחלקה אני מהווה חלק מהסקטור הסיעודי ודואגת למטופלים כאילו הם ההורים או האחים שלי. אני בעצם עושה כמעט כל דבר שאחות עושה, חוץ מלתת תרופות. אני כמו האבא והאמא שלהם. בתקופה הזו, לעבוד במתחם תת-קרקעי זה אתגר לא פשוט, ואני בטוח אזכור את התקופה הזו כל חיי. בניגוד למחלקה המקורית, שנמצאת בימי שגרה באגף הכירורגי, כרגע המחלקה נמצאת במתחם קטן יותר, עם פחות מטופלים, וזה יוצר סיטואציות מאתגרות ומורכבות, אבל צוות העובדים מגובש מאוד ואני מקבלת הכל באהבה".
יעל עובדת במרכז הרפואי בין השעות 07:00 עד 15:00, ואז – בתדירות של ארבע פעמים בשבוע – היא עושה "סוויץ' בראש" ועוברת מעמדת כוח העזר שבמרכז הרפואי לנהגת אמבולנס וחובשת מטעם מד"א, בהתנדבות מלאה, עד השעה 23:00.
האמבולנס בו היא נוהגת ניצב במקום העבודה שבמרכז הרפואי, ובתום המשמרת במד"א, היא מגיעה אתו הביתה. "אני כוננית 24/7, וגם בעבודה קיבלתי אישור שאם חלילה קורה משהו, אני עוזבת הכל ויוצאת עם האמבולנס", מסבירה יעל, שמדגישה כי זו הסיבה שהיא אינה יכולה לעזוב את שלומי, בו נמצאים גם ביתה הפרטי וגם תחנת מד"א בה היא מתנדבת. "הילדים והנכדים שלי פזורים באזור הצפון (בטבריה, בחיפה ובקריות). הבן שלי, אור, הוא חייל מילואים שמשרת בעזה ואני מתפללת כל יום שיהיה בריא ויחזור בשלום".
לפני כ-5 חודשים היא השתתפה בקורס חובשים, ולאחר מכן הוצע לה לעשות רישיון על אמבולנס. "אני מתנדבת בתחנת שלומי כנהגת וחובשת, אבל מרגישה הרבה מעבר לכך, כמו סוג של מנהלת משמרת. העבודה כרוכה בטיפול בהמון אנשים, אני מרגישה כמי שעוזרת להם ומרגיעה אותם. אני בעצם מנהלת את האירוע, אם זה תאונת דרכים או מקרי טראומה אחרים. כחלק מההתנדבות, אני גם נהגת נט"ן (ניידת טיפול נמרץ), שם נמצא איתי פראמדיק בכיר, וגם המכשור הרפואי שונה".
יעל מספרת, שבאחד הימים בשבוע שעבר, בעת שסיימה את המשמרת במרכז הרפואי ונהגה באמבולנס לכיוון שלומי, שמעה רעש מחריש אוזניים, לא הרחק ממנה, ולאחר מכן הבינה שכמעט פגע בה פצמ"ר (פצצת מרגמה), שהגיע מכיוון לבנון. "הייתי לבד באמבולנס, ומאחוריי נסע רכב עם אנשי מילואים, שאותתו לי לעצור. מיד לבשתי אפוד והתחבאנו מאחורי השיחים. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצאתי מזה בחיים. למחרת בירכתי ברכת הגומל בבית הכנסת שבבית החולים. זה היה אחד הרגעים המפחידים בחיי".
לסיכום היא אומרת: "מה שמשותף לעבודה בבית החולים ולהתנדבות במד"א הוא שבשני המקרים מדובר באנשים מדהימים, שכל אחד עוזר ותומך האחד בשני. ממש כמו משפחה שנייה. האווירה בשני המקומות יוצאת דופן, ואני מרגישה כמי שפועלת מתוך שליחות, מחויבות ומסירות, גם במרכז הרפואי וגם במד"א. הרווחתי שני מקומות מדהימים".
דליה טדגי, מנהלת הסיעוד של המרכז הרפואי לגליל: "המרכז הרפואי חרט על דגלו את המשפט 'אדם לאדם אדם', תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית. יעל היא עובדת מסורה, שיחד עם חבריה למחלקה האורולוגית, עובדת בחודשיים האחרונים בתנאים מאתגרים במתחם התת-קרקעי, ובמקביל מתנדבת במד"א. כחלק מהקשר המיוחד בין הצדדים, אנו מאפשרים לה לצאת להתנדבות במהלך העבודה עם האמבולנס, כאשר יש קריאות דחופות ובמסגרת היותה כוננית מד"א".
בת שבע גואז, סגנית מנהל מד"א מרחב אשר: "יעל היא אדם מיוחד מאוד עם יכולת נתינה מדהימה. מאז תחילת המלחמה, היא לא עזבה אותנו ולו לרגע, וכך גם לגבי המרכז הרפואי והבית שלה בשלומי. בהזדמנות זו חשוב לי להדגיש גם את הקשר המיוחד בינינו ובין המרכז הרפואי לגליל, שנמשך שנים רבות".
