fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

על השסק ועל האפידמיולוג הראשי של שוודיה

על השסק, שכמו התותים, היה פעם הרבה יותר מתוק והרבה יותר טעים, על התנועה הערה ברחובות כאילו הקורונה לא ביקרה כאן מעולם ואיך כל אלה קשורים לאפידמיולוג הראשי של שוודיה
על השסק ועל הקורונה. הבלוג היומי | צילום: shutterstock
על השסק ועל הקורונה. הבלוג היומי | צילום: shutterstock

על השסק ועל הקורונה – הבלוג היומי של עלית קרפ

אני אף פעם לא קונה שסק בסופרמרקט. למה? כי אין לו את הטעם של השסקים הקטנים עם החרצנים הגדולים שצמחו על העץ של סבתא שלי.

כל שנה באביב, היה העץ הזה מתמלא בהמוני שסקים קטנים, לא מתוקים במיוחד, ובטח לא משתווים לשסקים של ברונקה ליפשיץ שהיה לה את עץ השסק המפואר ביותר בקיבוץ, ומי שהיה עובר לידו בעונה הנכונה היה שואל את עצמו אם הגיע במקרה לגן עדן, רושם שהתעצם כשהמתנדבות הסקנדינביות שוטטו בסביבה עם בגדי הים שלהן ולפעמים גם בלעדיהם, אבל כאלה שיש להם טעם מהעץ.

אני הייתי קוטפת ואוכלת את מה שהצלחתי להגיע אליו, אבל אחותי, ר', היתה אמיצה וספורטאית ממני והיא נהגה לעלות על הסולם, לקטוף לעצמה שסק ולזלול מלוא הפה, וכשאחינו הקטן, ל', היה מבקש שתיתן גם לו משהו, הייתה יורקת אליו חרצנים בתשובה.

נו, בינתיים ל' גדל והוא יכול לעלות בעצמו על הסולם ואפילו להגיע למקומות שאחותי לא מסוגלת להגיע אליהם וגם לא אני. אני לא מצפה שבקופסת השסק שאני קונה בסופרמרקט יהיו כל הזיכרונות הללו, אבל קצת טעם אפשר, לא? כמו שקרה לתותים, גם השסק גדל ותפח ונעשה חסר טעם לחלוטין. חבל.

כאילו אין מלחמה בעולם

אם לשפוט על פי הנעשה ברחוב את מצב הקורונה, הרי שהייתה כלא הייתה. החיים כנראה יותר חזקים מהכל, ואולי יש באמירה השחוקה הזאת משהו.

החיים, כך נראה, ממשיכים אפילו בלי לרצות בכך אלא מתוך איזה כוח אבולוציוני אדיר וחסר פשר, והדברים הללו נכונים תמיד: אנשים יוצאים מהבתים, וגם מתכנסים בהם, עומדים קרוב זה לזה, לא משתמשים במסכות, כאילו אין מלחמה בעולם. האם נשלם מחיר הידבקות בעקבות ההתנהגות הזאת? ייתכן, אבל גם למות מדיכאון, משעמום ומבדידות זה רע למדי.

המודל השוודי

נראה לי, שחיש קל יחזרו התלמידים לבתי הספר, הילדים לגנים ואולי בשלב הבא יאומץ המודל השוודי, על פיו מנסים להגן על האוכלוסייה המבוגרת, אבל מאפשרים לאוכלוסייה היותר צעירה לשוב לחיים. מודל כזה דורש המון אחריות אישית ואמון של האזרחים במערכת, ואינני בטוחה שהוא אפשרי בישראל המשוסעת והמפולגת שמנהיגיה אינם מעוררים אמון בעם לא בהתנהגותם ולא באורחות חייהם.

האפידמיולוג הראשי של שוודיה, אנדרס טגנל, שעל פי הוראותיו המשיכו החיים בשוודיה במסלול מסוים, גם אם מוגבל, הוא דמות אהובה ואולי אפילו נערצת בשוודיה, למרות מספרי המתים המדווחים, שהם גדולים בהרבה מאלה המדווחים אצלנו, כך אנו שומעים מא' ומא' חברינו משטוקהולם. הם אמנם נמצאים בקבוצת הסיכון על פי גילם, אבל א', שהיא מתרגמת בטלוויזיה השוודית עובדת מהבית, וא' הוא פנסיונר, ככה שהם לא צריכים ממש לצאת. הם עורכים שלושה טיולים ביום, כל אחד בן שלושה קילומטרים והילדים מביאים להם קניות כדי שלא יצטרכו ללכת לסופר.

דואגים אפילו לחיות מחמד

אינני יודעת מה בדיוק קורה עם אנשים שהילדים שלהם לא עורכים עבורם קניות, אבל מכיוון שבעבר סיפר לי א', שהיה חלק ממערך הרווחה של עיריית שטוקהולם, שמערך הטיפול הביתי דואג לכל, ייתכן שגם זה מסודר: זה המערך שממונה מטעם מחלקת הרווחה של הרשות לבקר אנשים שזקוקים לכך בבתיהם, שירות חשוב מאוד במיוחד בשוודיה שיש בה הרבה משקי בית של אדם אחד, וגם תנאי מזג האוויר לא תמיד מאפשרים לאנשים מבוגרים לצאת מהבית, כי כשהמדרכות מכוסות קרח, קשה מאוד ללכת עליהן בלי להחליק, והמערך הזה מטפל אפילו בחיות מחמד שנשארות בבית כשמישהו מתאשפז לדוגמה בבית חולים. נדמה לי, שמערך הרווחה בישראל עמוס מכדי לחלום אפילו על שירותים בסדר גודל כזה.

נו, אולי כבר הגיע באמת הזמן לחזור לשגרה, אני מוכנה להתחיל לעבוד ממש עכשיו.

אהבתם את הבלוג היומי של עלית קרפ "על השסק ועל הקורונה"? בלוגים נוספים כאן

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות