אופיר בן שטרית וקשיים של טבעונית מתחילה – הבלוג היומי של עלית קרפ
מדי בוקר אני מתעוררת בהרגשה, שזהו, אני לא יכולה להיות טבעונית יותר. אין לי מה לאכול, ושמנים שאין להם מה לאכול, תכף עולים במשקל וזה לא טוב. אבל אז אני קמה ורואה את עיניה של החתולה הכי זקנה בחצר שלנו, זאת שאני אומרת לב', חברתי ושכנתי, שהיא כל כך זקנה, עד שאני בטוחה שהיא חתולתו של מוחמד, זאת שישבה בחיקו ואכלה מצלחתו, ואני יודעת שלעולם לא אוכל לאכול בעלי חיים שוב.
זאת הצהרה מאוד חגיגית, ואני מקווה שהיא איננה ריקה מתוכן, שכן זו סוגיה שהתלבטתי בה שנים רבות, ואני מקווה שהגעתי אליה בשלה, גם במחירו של הוויתור, וזה ויתור קשה וכואב עבורי. ואף על פי כן, כשאני זוכרת, שיש כאלה שכואב להם יותר, זה יותר קל.
מה שעוד מקל אצלי על כל מצב זו ההליכה ברגל. התחלתי ללכת ברגל כשהייתי בת 25 בערך, ומאז אני יודעת שעבורי יציאה מהבית, אפילו לחצי שעה, והליכה בחוץ הן תמיד תרופה להמון רגשות קשים וגם סתם לסידור מחשבות.
לפעמים, בזמן שאני הולכת, אני רואה איש אחד, לבוש בלואים וחסר שיניים, מוליך כלב מעורב יפה ומטופח מאוד ברצועה, ואני חושבת לעצמי, שהכלב הזה הוא מייצג של איזו מהות סמויה באדם הזה, שאין לו שיניים, הוא לבוש בלויי סחבות, מחטט בפחים ואוסף בקבוקים ופחיות, ואף על פי כן דואג לכלבו, שאותו הוא אוהב מאוד כנראה, יותר מכפי שהוא דואג לעצמו.
הזיכרון האנושי
נדמה לי, שהזיכרון האנושי מאפשר לכל אדם לפחות שכיית חמדה רגשית כזאת, ואין צורך להאכילה, להשקותה, לטייל איתה ולספר אותה. המשורר יחיאל מוהר כתב בשיר "לאור הזיכרונות" את השורות הבאות:
לכל אדם יש זיכרונות כספר,
יומן חרוט על לוח לב שותק,
הזמן זורה את הרעות כאפר,
אבל הטוב לעד לא יימחק
אינני בטוחה באמתותן המוחלטת של השורות הללו, ואף על פי כן, הזיכרון האנושי מכיל ללא ספק גם הרבה רגעי אושר ורגעים יפים. על כן אני מצטערת לעתים קרובות על ההחלטה שכבר התקבלה מזמן במערכת החינוך ועל פיה אין לחייב תלמידים ללמוד בעל פה. אני חושבת שיצירות ספרותיות, וכמובן שגם התנ"ך כלול בזה, שאותן יודע אדם בעל פה, הן כמו תכשיט יקר שמוציאים אותו מדי פעם ועונדים אותו בהזדמנויות חגיגיות של הנפש.
תפילת חנה
כך למשל מהדהדות בליבי מילותיה של חנה אם שמואל שבתפילת ההודיה שלה לאלוהים, אחרי שנולד שמואל היא אומרת: "עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", כשאני חשה ניצחון על משהו או על מישהו. תפילתה של חנה אינה מכוונת רק לאלוהים כמובן, אלא גם, ובעיקר לפנינה, צרתה, המוקפת בילדים, וחנה, האוחזת בשמואל התינוק, לא רק אוהבת אותו כמו שכל אם אוהבת את תינוקה, אלא גם עונדת אותו על לוח ליבה כמדליה.
אופיר בן שטרית
בזמן שאני הולכת ברגל, אני חושבת על כל מיני דברים ולפעמים באים לי רעיונות. חוץ מזה, אני גם מאזינה למוזיקה, ולאחרונה אני מקשיבה לאופיר בן שטרית, שמהאינטרנט למדתי שזכתה ב"דה וויס" עוד כשהייתה בת 16, והביצועים שלה ל"חסידה צחורה" ול"יחידה רעיה" עם התזמורת האנדלוסית של אשדוד מאוד אהובים עליי ואני מעלה את "יחידה רעיה" שקולה ערב ומראה נאווה, איילת אה-בים… כאן כדי שתכירו אותה גם אתם ותיהנו. השירים הללו הם בעיני מופת ללחן מרגש ולבחירה נהדרת של מילים.
