ליאת אהרון, היום מאמנת אישית ליציאה ממשברים, עברה התעללות מינית בגיל שש ועד 12 על ידי סבא שלה. על ספרה "פשוט לסלוח" קיבלה גם תגובות קשות כמו: 'איך אפשר לסלוח', אך ליאת עברה תהליך ארוך של התגברות על הסבל, אזרה אומץ לצאת עם הסיפור האישי ולדבריה, היא הגיעה לעולם הזה כדי לקטוע את שרשרת ההתעללויות והפגיעות המיניות ולהציל נשים, נערות וילדות מכל הרוע הזה.
"כשאני מספרת על הפרויקט שלי לאנשים, יש כאלה שמסתייגים רק מעצם המחשבה שהם הולכים לשמוע סיפור נורא על התעללות מינית בילדות בתוך המשפחה. הסיפור של ההתעללות הוא הרקע והוא מהווה את הבסיס לסיפור הניצחון הגדול שלי. בסיפור שלי אני המנצחת ולא הקורבן". אומרת ליאת אהרון, נתנייתית שגרה היום בכפר יונה. "הניצחון שלי הוא את עצמי, ההתמודדות מול עצמי, מול ההרגלים וההתנהגויות שלי, שצצו באוטומט ופגעו בי ובסובבים אותי".
את הספר "פשוט לסלוח" היא הוציאה בימים אלה בעזרת מימון ההמונים "הד סטארט". אנשים קנו את הספר מראש וכך גייסה 45 אלף שקלים. עשרה אחוזים ממה שגייסה היא תורמת למרכז לפגיעה מינית "שחר" בשדרות.
זהו סיפור חייה של ילדה, שבמשך שש שנים – עד גיל 12, סבה התעלל בה מינית ולא רק בה. כוונתה בכתיבת הספר הייתה לתת כלים לכל נערה שנמצאת בסיטואציה דומה: "עם הפגיעה המינית לומדים לחיות, אבל, הצלקת נשארת לכל החיים וצריך ללמוד לחיות גם אתה".
היא כתבה על התובנות הרבות שקיבלה מתוך התהליך שעברה עם עצמה במשך השנים. כמו למשל שהפנימה את העובדה שלפני שנים רבות גיבשה זהות של קורבן והתנהלה מתוך הקורבנות הזו. "מי שפגע בי הכי הרבה במשך השנים מאז שפסקה ההתעללות המינית, הייתי אני. עצם הידיעה הזו שחררה אותי, והבנתי שהכוח לשנות נמצא בידיים שלי. הבנתי מה השליחות שלי – הגעתי לעולם הזה כדי לקטוע את שרשרת ההתעללויות והפגיעות המיניות ולהציל אנשים ובעיקר נשים, נערות וילדות מכל הרוע הזה. אני שמחה, נרגשת ומלאת מוטיבציה שהגעתי ליום הזה ולרגע בו אני יכולה לשרת את העולם ולתת ערך וכלים לאחרים".
ליאת אהרון, 44, גרושה ואם לשלושה ילדים גדלה בנתניה, בשכונת רמת אפרים. היא למדה בבית הספר שורשים ובתיכון אלדד. יש לה שלושה אחים והוריה עבדו בזמנו ביהלומים. במקצועה, כשיננית וסייעת לרופא שיניים, היא עבדה עשרים שנה, תשע שנים מתוכן כמדריכה בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב. בשבע השנים האחרונות היא מאמנת אישית ליציאה ממשברים.
ליאת אהרון: הכוח בידיים שלי
כשמלאו לליאת שש שנים עברה המשפחה לנתניה מאופירה (שארם א-שייח) שם לאביה הייתה מעדניה. אז מתחיל המפגש עם הסבא שלה ומערכת ההתעללויות שנמשכה שש שנים.
"עברתי התעללות מינית בילדותי על ידי סבא שלי. ואני אומרת – עד כאן. ולא עוד. אנחנו בשנת 2020 וההתעללות לא נעלמה מהעולם. מצד אחד אני מקבלת תגובות וסיפורים קשים מנשוא ומאידך חיזוקים וחיבוקים על האומץ לצאת עם סיפור שכזה בציבור. היו אנשים שהעירו הערות ולא חסכו מלשפוט ולהעביר ביקורות. זה התחיל מהשם של הספר 'פשוט לסלוח'. היו אנשים שממש כעסו על זה שאני מעזה לומר שאפשר לסלוח. למרות שאני מספרת ומסבירה שמאז שלמדתי לסלוח לעצמי – החיים שלי הפכו ליותר פשוטים. הבנתי שהיה פשוט יותר לסלוח לעצמי מאשר להמשיך ולסבול במשך שנים. נכון שסליחה היא תהליך, אבל אם יש רצון אמיתי לשנות וכלים נכונים, הכל אפשרי".
האם פחדת מהחשיפה?
"הפחד הכי גדול שלי היה להתמודד מול עצמי, לראות את האמת כמו שהיא. האמת היא ששנים לאחר הפגיעה המינית המשכתי לפגוע בעצמי וגם בסובבים אותי. כשאני מספרת על התהליך שעברתי עם עצמי, על שיטת העבודה הפנימית שיצרתי ליציאה ממשברים והכל לאחר ניסיון אישי רב שנים, אני ממשיכה לקבל תגובות שונות. יש כאלה שרואים את הגדולה בתהליך שעברתי ובעבודה שעשיתי ומקבלים השראה וכלים. ויש כאלה שמזלזלים ולועגים, לא מאמינים. אני למדתי ללכת עם האמת שלי, לא לוותר על עצמי ולהתמודד עם הקולות והדעות השונות. לסלוח לעצמי ברגעים של חולשה, להמשיך להאמין בי ובדרך שלי ולחזק את עצמי. כשאני רואה את הדרך הארוכה שעשיתי ולאן שהגעתי היום, אני גאה בעצמי. אמנם מחיר החשיפה לעיתים כבד, כן גם אני בת אנוש שיכולה להיחלש".
היא מרגישה שבדרכה היא עושה שליחות. זה שכרה, זה משמח ומעצים אותה: "השכר הבלתי ניתן לתיאור בשליחות שלי הוא שכר שממלא ומעצים אותי. והכי משמח ומרומם אותי זה שבזכות כל הפעולות שעשיתי והסליחה לעצמי, תיקנתי את היחסים המורכבים והלא פשוטים שהיו לי עם הבת שלי, שירז, לה הקדשתי את הספר".
לפני עשרים שנה כשהייתה צעירה ואמא לתינוקת היא לא קבלה עזרה: "לא הייתה מודעות גדולה לאלימות מינית בתוך המשפחה. לא היו כלים ותמיכה. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם המשבר הנורא שפקד אותם. הבת שלהם שעברה התעללות מינית במשך שש שנים על ידי סבא שלה".
האשמת את עצמך במה שקרה?
"לא. אבל הייתי צריכה לסלוח לעצמי שבמשך שנים דחיתי את הבת שלי. שפגעתי בעצמי, שלא הערכתי את עצמי".
למה עלתה המחשבה לדחות את הבת מעליך?
"מתוך פחד. עוד בהריון כשנודע לי שיש לי בת דחיתי אותה, לא רציתי בה וזאת מתוך הפחד והדאגה שמישהו יפגע בה. מה אעשה אם היא תפגע? ארצח את הפוגע? אשב בכלא כל החיים?. אף אחד לא ידע להסביר לי מה קרה לי וכילדה לא חשבתי שמשהו לא בסדר".
הסבא היה פדופיל וגם בנשים אחרות חשק.
"סבא וסבתא גרו בשכונה קרובה ואני הייתי אצלם בבית הרבה מאד. לימים הבנתי שרוב הסיכויים שהסבתא ידעה שהוא אדם כזה, שהוא חולה מין, שהתעסק עם נשים אחרות וכילדה לא הייתי יחידה. עוד בת במשפחה עברה את מסכת ההתעללות הזאת".
לא הייתי היחידה במשפחה
אחרי 12 שנים, בגיל 24 היה לה האומץ להגיש נגדו תלונה במשטרה: "היה לי האומץ לפתוח את הפה ואני תבעתי אותו על התעללות מינית. התביעה שלי לא התקבלה כי עבר פרק זמן רב הנחשב להתיישנות. הוא נענש על התעללות בנכדה אחרת. הוא ישב בכלא ואחרי תשעה חודשים נפטר בגיל 73".
האשמת את עצמך בכך שסבך נפטר?
"להיות 'המוציאה להורג' של סבא שלי שנפטר בעודו בכלא על ההתעללות, על שהתעלל בגוף ובנפש שלי, היה כמשקולת כבדה על ראשי. עם ההאשמה הכבדה הזאת הייתי צריכה לחיות, להתמודד ולנצח. למדתי לסלוח לעצמי עם כל מה שעברתי. ומצאתי בתוכי את הכוחות גם לסייע לאחרים שעברו דברים דומים.
"הספר שכתבתי הוא כלי עבורי וגם בשביל להוות דוגמה ולתת השראה לאחרים לעשות שינוי בתפיסה לגבי ההתמודדות עם פגיעה מינית בילדות. לומר לנפגעות ונפגעים אחרים שאפשר לבחור לחיות אחרת. נתקלתי באנשים שלא מבינים את הקשר בין הפגיעה המינית שהם עברו בילדות להתנהגויות שלהם ביום יום. יש לי כל כך הרבה ערך לתת לרבים ממה שאני חוויתי ועברתי. הסליחה לעצמי היא הדרך שלי להתמודד בכל יום".
היא פיתחה שיטת עבודה שעזרה לה לשנות התנהגויות שלה: "הייתי קורבן, שקופה, חסרת ערך, חסרת זהות עצמית. פגיעה מינית היא פגיעה רב מערכתית, פגיעה בביטחון העצמי, בדימוי הגוף, בזוגיות ובהורות. עברתי תהליך של כמה שנים כדי לאהוב את עצמי, לסלוח לעצמי ומשם לשנות התנהגויות ולחיות אחרת. מהתנהגות הרסנית שקופה הפכתי לאשה עוצמתית עם הרבה יוזמה, יוצרת, מלאת ביטחון ושלמה עם עצמה. לפני עשרים שנה לא הייתה הבנה על המשמעות הכוללת של פגיעה מינית, היום יש התמחויות ספציפיות. בשנות השמונים לא דיברו על זה במשפחה, לא בשכונה והיה קשר של שתיקה והנה באתי ושברתי שתיקה, שברתי מוסכמות. יש לציין שבעלי תמך בי כשתבעתי את הסבא".
במשך שנה היא כתבה סיפור חיים שהיה כל השנים כמוס בתוכה: "יחד עם אקט הכתיבה והחשיפה יצא מתוכי העבר הסודי שלי, השתחררתי ויותר מזה אני מרגישה שזה כבר לא הסיפור שלי, שאני כבר לא קורבן".
איך הגיבה הבת שלך לספר?
"שירז, 21, השתחררה מהשרות הצבאי ומאוד גאה באמא שלה. זה ספר בו אני גם מבקשת ממנה סליחה".
מוקדש לשירז בתי
ליאת אהרון לבתה, מתוך 'פשוט לסלוח':
ספר זה מוקדש לך, שירז, בתי בכורתי האהובה. אני מקווה שתמצאי בו מרגוע ונחמה לנפשך, ותוכלי, ולו במעט, להבין את החיים לצידי בצל הפגיעה המינית שחוויתי בתור ילדה. אני מבקשת את סליחתך על שנים שבהן ספגת את הפגיעה, את הכאב, את הדחייה העצמית ואת חוסר האהבה שלי. שנים שבהן שאלת את אלוהים "למה אימא שלי לא אוהבת אותי?" סליחה שלא חיבקתי אותך מספיק, אהובה שלי. אני אוהבת אותך בכל ליבי, ילדה יפה שלי. אהבתי אותך תמיד, פשוט לא הצלחתי להראות זאת כי הייתי שבויה בתוך עצמי ובתוך הכאב שלי. אני מודה לך על שבזכותך התחלתי את העבודה העצמית והרוחנית שלי, למדתי שיעורים רבים על התמודדויות בחיים. אני מאחלת לך חיים מאושרים, מלאים בבריאות נפשית ובאהבה רבה. אמא
שאלות קטנות עם ליאת אהרון
מהי הפינה האהובה עליך בבית? הקליניקה שלי.
מה חלמת להיות שתהיי גדולה? קרימינולוגית.
מה ההחלטה הכי ספונטנית שעשית? לנסוע לסמינר של טוני רובינס בלונדון.
איזה תבלין הכי אהוב עליך? חוויאג'.
את מי היית רוצה להזמין לארוחה בביתך? אדם סנדלר.
מה הדבר הראשון שאת אוכלת בבוקר? פרי.
דמות להשראה? מרים פרץ.
מה היית רוצה שיאמרו עליך אנשים שיקראו את הספר? שאני מהווה השראה ומודל לחיקוי.
האם היית ממליצה לאנשים לכתוב סיפור חיים כתרפיה? כן. תהליך הכתיבה משחרר ומקל.
מה החלום שלך שטרם הגשמת? אחד החלומות הגדולים שלי הוא להקים מרכז ליווי ותמיכה לנשים גרושות ולאימהות חד הוריות בתחילת דרכן.
כאשר ייפתחו השמיים לאן תטוסי? לאיים הקריביים.
כמה את מפחדת מהקורונה? לא מפחדת, אבל שומרת על ההנחיות והכללים. אני מאמינה במחשבה יוצרת מציאות.
