שליש ראשון מאחורינו. דווקא עבר לי מהר השליש הזה, לילדים שלי פחות. אבל, כמו תמיד, זה עניין של השקפה. אני משקיפה מחוץ לכיתה, מחוץ לבית הספר, לכן אני לא ממש שומעת את הילדים שלי סופרים את השניות עד לסוף השיעור. אולי זה גם עניין של גיל ושל הידרדרות השמיעה, אבל את זה אשאיר לטור אחר.
השבוע הוזמנתי על ידי המחנכות של שלושת ילדי לשיחות הורים. מערכת החינוך משכילה לעשות סיכום ביניים, לראות את הטוב ואת הפחות טוב ולהשתפר בהתאם. סיכום הביניים הוא בעיקר בנוגע להישגי הילד ופחות להישגי בית הספר, אבל למה לנו להיות קטנוניים, העיקר יש סיכום ויש שיחה, והעיקר שבאמצעותה הילדים יודעים בוודאות ששליש אחד כבר מאחוריהם.
מדהים ששום דבר לא משתנה. בית הספר שבו למדתי היה שייך לתקופת האבן, כשעוד מורים מאובנים מקום המדינה היו בשיא פריחתם ועוד לא חלמו לצאת לפנסיה. בית הספר שבו לומדים ילדי, לעומת זאת, חדשני ומעודכן, עם מורים צעירים, שאשכרה יודעים ללמד ושיש להם גישה לילדים, עם כיתות ממוחשבות ושיעורים מקצועיים כמו: גינה, מהות החיים, דרמה, יצירה ואמנות (שזה ממש לא אותו הדבר), מוזיקה ונגינה (שגם זה לא), בקיצור חלום, ועדיין הילדים לא אוהבים את בית הספר, עדיין הם מחשבים כל יום, כל דקה את קיצו לאחור.
גם בעניין ימי ההורים שום דבר לא ממש השתנה. הילדים שלי, שהם ילדים מושלמים ותלמידים עוד יותר מושלמים (בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שום, בצל) עדיין חוששים חשש רב משיחות ההורים. "למה אתה כל כך מתרגש? ממה יש לך לחשוש?", שאלתי השבוע את יואב, הסנדוויץ' העסיסי שלי, והוא ענה בתמימות: "אולי המורה שלי לא חווה אותי כפי שאני חווה אותה…". חשבתי הרבה על מה שאמר, ואין לי מושג איך לענות. גם היום, כמה ימים אחרי, עדיין אין לי מושג. אני רק יודעת שבתקופה שלי ילדים לא דיברו ככה, וטוב שכך, לו היו מדברים ככה, חייהם לא היו חיים. עכשיו זה כנראה קצת יותר מקובל.
יום ההורים הראשון עבר בשקט יחסי, המורים דיברו, אני הקשבתי והילד שלי היה בעיקר נבוך ודרוך שהאמא היקרה שלו לא תעשה לו יותר מדי פדיחות. כנראה שגם בעניין הזה, שום דבר לא באמת משתנה. עוד שני שלישים לחופש הגדול. בקטנה.
