מבזקים
בית / שרון / זכרון יעקב / "היצירה היא חמצן בשביל שתינו"

"היצירה היא חמצן בשביל שתינו"

לפני חודש נולד מקום חדש בחצר לייטנר המחודשת, המייסדים 52, סמוך למדרחוב בזכרון יעקב: חנות-גלריה-סטודיו. שם המקום עוד לא נולד, אבל אופי מיוחד יש לו בשפע. את המקום הקימו, שרונה אפרת מזכרון יעקב ובת דודה עמית אפרת, תושבת המרכז, מתוך תהומות של כאב, והוא מושך אליו כמגנט נפשות מכל הסביבה ומחוצה לה. אף שנולד מתוך כאב, מאפיינים אותו צבעוניות, תסיסה יצירתית, המון לב, ובקיצור: חיים.

"אני לא קלה לעיכול / המילים שלי לא מתגלצ'ות בגרון / אני לא מספרת סיפורים / אני יורקת דם / אני אוהבת / ועושה הכל בשביל לחיות". כך כתבה בשבוע שעבר שרונה אפרת בדף הפייסבוק שלה. זה ארבעה חודשים היא כותבת מדי יום, לפעמים מספר פעמים ביום, רשומות בהן היא מבטאת בצורה כנה, ישירה, פשוטה וקולעת את רגשותיה הסוערים בעקבות האסון שקרה לה לפני כארבעה חודשים. "אני אם לשלושה ילדים, שאחד מהם נפטר", היא מספרת, "בני יהונתן נפטר במפתיע, ומאז שזה קרה, חיי הם חיים אחרים. הם מתחלקים ל'חיים שלפני' ו'החיים שאחרי'. בחיים כמו שהם עכשיו עוצמת הכאב קשה מנשוא, כאב תופת. העור שלי הרבה יותר דק, הכל יותר חד".

השאיר חותם

יהונתן, בן 20 במותו, היא מספרת, היה מביט באנשים בעיניו התכולות ורואה את מה שמעבר. "ילד יפה תואר חכם, פיקח, רגיש, רוחני עם חוש הומור מפותח וצחוק מתגלגל, אינדבידואליסט, אוטודידקט ויצירתי אשר פעל מתוך חלומותיו למשל: בנה מחשב משוכלל לבד. הוא למד בווינגייט והיה מאמן כושר מעולה, כך מעידים עליו אנשים שאימן. אחרי שנפטר, חבריו הביאו לי קולאז' מרגש של צילומים עם ציטוט שלו: 'אני אריה, אני לא הולך כמוכם אחרי העדר'. הוא לא אמר את המשפט הזה מתוך יוהרה, אלא פשוט תיאר את עצמו. חבריו העריכו את היותו נאמן לעצמו, הוא היווה עבורם השראה למישהו שהולך בדרך שלו. על אף היותו שקט, הוא השאיר חותם. אני פוגשת כל הזמן חברים וחברות שדיברו בשבחו. היה לו לב זהב, נפעמתי מהתבונה שלו מהיכולות שלו, מהאינטליגנציה הרגשית. אני והוא היינו מאוד מחוברים".

"יצרנו משהו חדש מתוך התהום והכאוס". שרונה ועמית אפרת (צילום: נעה זני)
"יצרנו משהו חדש מתוך התהום והכאוס". שרונה ועמית אפרת (צילום: נעה זני)

סיבת מותו של יהונתן אינה ידועה, ולצד התומכים התעורר גל של שמועות שווא בנוגע לסיבת המוות. "בגלל שהיה צעיר ונפטר באופן פתאומי כל כך, הרבה אנשים לקחו על עצמם את הפענוח, כדי להשקיט את הפחד שהתעורר אצלם שזה יקרה להם, במשפחתם", מתארת אפרת. "על כך כתבתי פוסט בפייס: 'לכל אותן נשמות שזקוקות לסיפור על מנת להסדיר את האוזן בשל סיבת האובדן הגדול שלנו ומפיצות שמועות שווא! דעו לכם שזה כואב. לכל הנשמות הרבות הטובות שתומכות בנו ועוטפות אותנו בחיבוק ואהבה גדולה, תודה".

"יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין, אנחנו מוגבלים בתפיסתנו", היא מסבירה. "בחברה שלנו מדחיקים ומשתיקים את השיח על המוות, ולכן כשקורה דבר כזה, אנחנו כל כך סוערים. אחד הדברים המשמעותיים שהבנתי הוא שאהבה ונתינה הן הדבר החשוב ביותר. ברגעים בלתי אפשריים של כאוס, האהבה היא חסד גדול. אין לנו באמת שליטה על מה שקורה, וכל רגע הכל יכול להשתנות. יש רק את הרגע הזה, וגם הוא חמקמק, היום אני חוקרת בשקיקה ובסקרנות את הנושא, קוראת ספרים ומאמרים".

"חסר לי ילד"

מאז מותו של יהונתן, החלה אפרת לכתוב בפייסבוק מעין יומן מסע באמצעות צילומים, טקסטים וסרטוני וידאו. עד מהרה החלו אלפי אנשים לעקוב אחריה ולהגיב – חלקם כותבים לה באופן פרטי שהשיתופים שלה הם קול עבורם. אחרים באו לפגוש אותה בחנות, חיברו והתחברו, מתוך תחושה שהכתיבה והדרך שבה היא מבטאת את עצמה מסירה את המחיצות והופכת ברגע זרים גמורים לקרובים טבעיים. "הפייסבוק קם לתחייה, אני פוגשת אנושיות ואהבה. הם מגיעים לחנות שלנו, רוצים לראות מה אנחנו עושות, מתרשמים, מתפעלים".

רשומה שפרסמה בפייסבוק בתחילת החודש, השכם בבוקר של ערב סוכות: "להתעורר, לנסות להיזכר, למצוא פיסת תמונה נעה שלך בחלום. זוכרת גשם ואדמה רטובה". למחרת, בשעת לילה מאוחרת, כתבה: "ישבתי בסוכה, היו צחוקים שאתה אוהב, מדי פעם הבטתי בך יושב בכיסא הריק שהיה בצד השני של השולחן". בפעם אחרת: "חסר לי ילד ולא רואים עליי כשאני מסתובבת ברחובות".

"מישהי אמרה לי: 'את כותבת כמו שלוקחים פומפייה ומגרדים אותה על העור'", אומרת אפרת. "אנשים מספרים שמה שקרה לי הדהד בחייהם ושינה אצלם דברים. חברה אמרה: 'הייתי קרייריסטית יותר, ובעקבות מה שקרה לך, התחלתי להתמקד יותר באמהות, כי הבנתי שהכל יכול להשתנות פתאום'. זו כתיבה מתוך דחף עמוק, כלי ביטוי לשיתוף הכאב שלי, להוציא החוצה בלי פילטרים. הפייסבוק הוא במה שבה אני יכולה לומר את מה שיושב לי על הלב, ואנשים כותבים ומגיבים לי. בניגוד לתדמית של הפייסבוק כרשת חברתית שבה כל אחד מציג את עצמו ברגעי האושר וההצלחה הזוהרים, אני מביאה משהו לא זוהר, ישיר, לא מייפה ולא מנסה להיות מישהו אחר".

הרעיון לפתיחת החנות עלה על ידי בת דודה, עמית, כבר בזמן השבעה. "הייתה לי חנות בשוק הפשפשים במשך שלוש שנים", מספרת עמית, "מבצע 'צוק איתן' הביא לסגירתה. אחר כך היה לי רעיון, להביא את העשייה האמנותית שלי מהמרכז לפריפריה, שאנשים לא יצטרכו להיטלטל למרכז. בשבעה אמרתי לשרונה: 'אני לא יודעת איפה את עכשיו, אבל יש לי נבואה שהאירוע הטראגי, האסון הבלתי נתפס שקרה, רק יוביל אותך לדברים גדולים. אני חושבת שאנחנו צריכות למצוא דרך לפתוח מקום יחד, שתהיה לנו במה ליצירות שלנו'. בלי יצירה שתינו לא היינו יכולות להמשיך לחיות, זה כמו חמצן בשבילנו. אני מאוד אוהבת את זכרון יעקב, ובעבודה המשותפת יש חלוקת הוצאות וימי עבודה, שאר רוח, עבודה עם אישה שאני קרובה אליה בלב ובנפש. אני מרשה לעצמי לחיות חלק ממה שהיא עוברת, והיא עוזרת לי בזה שאני עוזרת לה".

עבודות של שרונה אפרת (צילום: נעה זני)
עבודות של שרונה אפרת (צילום: נעה זני)

כל פריט ייחודי

"כשעמית הציעה את זה, עניתי לה 'שנייה, לאט לאט, תני לי זמן לעכל', נזכרת שרונה. "לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות את זה. אבל עמית דבקה ברעיון, הכל היה מדויק ונעשה בקצב שלי, וזה פשוט קרה. התחלתי לחשוב על יצירת קולאז'ים. בהתחלה לקח לי זמן לגזור ולהדביק אותם, להרים את עצמי מהתהום. קולאז' עוסק בפירוק והרכבה, וזה תרפויטי. ביום הראשון שבו חיפשנו מקום לחנות, מצאנו מקום כלבבנו, חצר לייטנר שבה יושבים אנשים טובים עם חזון להפוך את המקום למרחב שוקק חיים".

עמית מוסיפה: "יצרנו משהו חדש מתוך התהום והכאוס. תמיד היה בינינו חיבור מאוד חזק. היא גרה רחוק ממני, אבל תמיד כשהיינו נפגשות היו בינינו הבנה, כימיה עמוקה, רעיונות והפריה הדדית. אני אם לארבעה ילדים, אחד מילדיי הוא עם אוטיזם קשה, ובשנים שבהן הייתה לי חנות משלי היה לי מקום שבו יכולתי להביע ולהוציא, לא להיות כל הזמן עם ההתמודדות המאתגרת מול העיניים. רציתי שגם לשרונה יהיה דבר דומה שיעזור לה להתמודד עם הקושי".

כל אחת מהן הביאה את הייחוד האמנותי שלה למקום. עמית יוצרת בעבודת יד בגדים ואביזרי אופנה מטקסטיל וחומרים מפתיעים ובלתי צפויים, וסגנונה תיאטרלי וצבעוני. שרונה היא אמנית רב תחומית עם דגש על אמנות פלסטית: ציורים, קולאז'ים, וידאו ארט, פיסול. כל העבודות בחנות הן פרי יצירתן של השתיים, וכל פריט הוא ייחודי. בולטים בחנות בגדים ותכשיטי בד של עמית, וקולאז'ים, הדפסים ופסלים מיוחדים במינם של שרונה. לחנות אין עדיין שם ואין שילוט, אבל אנשים מגיעים, ואיתם מגיעים דברים טובים נוספים: יצירה של שרונה בנושא 'טרנספורמציה' מוצגת בימים אלו בתערוכה בניו יורק. "ניו יורק הייתה חלום שלי בחיי הקודמים", היא מספרת. "אני בוחרת בחיים. אם המוות הוא מוחלט, גם החיים צריכים להיות מוחלטים. אם יש כאב, לחיות את הכאב, אם יש צחוק, לחיות את הצחוק. אני משתדלת להקיף את עצמי אך ורק באנשים חיוביים. בחיים הללו אני מרגישה שיהונתן נמצא איתי תמיד עמוק עמוק בלב. יש בי רצון לתרום ולעשות משהו משמעותי עבור הורים שכולים. שמעתי, למשל, על אשה ששקעה בדיכאון ולא יוצאת מהמיטה. הייתי רוצה לבוא אליה, להקשיב, לחבק, להוציא חומרים מגוונים וליצור יחד קולאז'".

בעוד היא מדברת, במשך כל שיחתנו, נכנסות לחנות נשים מכל הגילאים וכולן מברכות ומחבקות אותה. "לפעמים אני מרגישה שכולנו רשת חברתית אחת שקופה, שיש בין כולם קשרים בלתי נראים", היא אומרת. "שתינו נשים בנות מזל שמרגישות מחוברות לעוצמת החיים ויוצרות מתוך תשוקה, כל עוד אנחנו כאן".

בדוק גם

עגלת האקסטרים (צילום: יוסי גבאי)

מועצת חוף הכרמל פועל להנגיש את חוף הים לנכים

לאחרונה נחשפו באגף המוניציפאלי של מועצת חוף הכרמל למקרים בהם לא היה ניתן לספק מענה …

"העניין הטיפולי-חברתי בער בי". נעמה קינן לוי

רוקדת את החיים

היא מגדירה את עצמה "רקדנית ומורה לריקודי בטן, מרצה ושחקנית בתיאטרון". את כל אלה הספיקה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *