משמעו"ת חייה

כבר 26 שנים שד"ר לאה גנור, 59, מקרית מוצקין מקדישה את כל מרצה למען ניצולי השואה והנצחת  זכרם של הנספים. מה שהתחיל בהאזנה לסיפורים על הימים שלפני מלחמת העולם השנייה, הביא אותה להקים מרכז חינוך מיוחד – מרכז משמעו"ת – מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה.

גנור, נשואה ליאיר, אימא לשלוש בנות וסבתא לשבעה נכדים, גדלה בקרית חיים להורים שעלו מפולין ב-1957.

האזנתי להורים מאחורי הדלת

"בבית לא דיברו על השואה וההורים דיברו פולנית ויידיש ואני האזנתי להם מאחורי הדלת, מה שבדיעבד עזר לי בשלב יותר מאוחר בקשרי החוץ עם פולין", היא מספרת, "אבא דיבר על התקופה שלפני המלחמה ועל העיירה שבה גדל. סיפר שהיה שר במקהלה של בית הכנסת שעד היום קיים שם. לימים היו לסיפורים האלה השלכות על החיים שלי".

את שירותה הצבאי עשתה ד"ר לאה גנור בבית הספר הטכני של חיל האוויר, שם הכירה את מי שלימים הפך בעלה, ולאחר החתונה עברו בני הזוג לקרית מוצקין. מסלול חייה הוביל אותה לתחום החינוך עם תואר ראשון ממכללת אורנים, תואר שני בחינוך מאוניברסיטת חיפה ומשרה בבית הספר לחינוך וסיעוד בקרית ביאליק שהיום נקרא "יעדים". אז היא גם הייתה חלק מצוות ההקמה של המכון להוראת השואה בחיפה.

הפנייה לחיים צורי

בתחילת 1994 נפטרה אמה של גנור. לאחר השבעה היא החליטה לעשות משהו אחר, והיא מספרת: "ניגשתי לראש העירייה חיים צורי והצעתי לו להקים בעיר מרכז חינוך מיוחד שינציח את השואה והתקומה עם ערכים ומסורת. צורי האמין בי. עזבתי את כל העיסוקים האחרים והתחלתי להקים את מרכז משמעו"ת, שהיום הוא מרכז חינוך מוכר בארץ ובחו"ל".

במקביל לעבודתה במרכז משמעו"ת,  למדה גנור לתואר שני נוסף וכתבה תזה על ייצוגה של השואה והגבורה בעיתון "במחנה". את הדוקטורט עשתה בנושא "יחסו של צה"ל לזיכרון השואה". "בדקתי כיצד עוצב זיכרון השואה בצה"ל, מה היו הגורמים שהשפיעו על תהליכי קבלת ההחלטות של קצינים שהם דור שני לניצולי שואה", היא אומרת.

לאחר מכן נבחרה גנור לכתוב פוסט דוקטורט "מתקומה לשחקים" – על אנשי צוות אוויר שהיו ניצולי שואה ושירתו כטייסים ונווטים בחיל האוויר הישראלי.

גנור: "בשנות ה-50 וה-60, כשליש מאנשי צוות האוויר היו ניצולי שואה שמעולם לא דיברו על מה שעבר עליהם. זה היה מחקר ראשוני של חיל האוויר ששימש בית לניצולי שואה, שבו הם השילו את זהותם הגלותית".

להעביר את המסר של הניצולים

גנור, שמשמשת גם עמיתת שפיגל במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, אומרת: "ניצולי השואה לא רוצים שיזכרו אותם כמסכנים. חשוב לי להעביר את המסר של הניצולים לדור הצעיר – והוא להיות בני אדם. הם בנו את המדינה וחייבים לזכור אותם כגיבורים, אנשים עם שמות ופנים".

גנור מציינת כי הבדידות היא הדבר הכי נורא עבור ניצולי השואה. "יש בקרב ניצולי השואה שכבות חלשות מבחינה כלכלית, אבל יש גם בדידות נוראית, ומרכז משמעו"ת מהווה עבורם מעין בית, שבו הם פוגשים אנשים צעירים. ניצולי השואה צריכים את הקשר האנושי עם בני אדם בכלל ועם הדור הצעיר בפרט. המפגש הבין דורי הוא משהו מדהים, ולניצולי השואה יש הרבה מה לתרום לנו ואנחנו יכולים ללמוד מהם על התמודדות עם קשיים".

גנור מוסיפה: "ניצולי השואה היום היו אז ילדים שאיבדו את כל עולמם והצליחו אחר כך להגיע להישגים גדולים. אין ילדות יותר קשה מהילדות שעברה עליהם. אני רואה את עצמי כהיסטוריונית חברתית ואני יכולה לומר שמה שמסביר את זה, זה הרצון שלהם לתרום ואהבת הארץ. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לתרום ולעשות ולא לחכות שמישהו יעשה עבורם".

מרכז משמעו"ת פועל כיום גם בגרמניה, פולין וארצות הברית. "זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", אומרת גנור, "כל המשפחה שלי שותפה בזה ואין הפרדה בין משמעו"ת לבית שלי".

המסעות לפולין

גנור מותחת גנור ביקורת מרומזת על מסעות התלמידים לפולין ואומרת: "אנחנו צריכים לעשות חשיבה מחדשת. המסעות אמנם חשובים, אך צריך לחשוב גם על התוכן והאם ניתן להשיג את המטרות במסגרת קבוצות של 200-150 תלמידים. קצת קשה להגיע כך לכל התלמידים. צריך קבוצות קטנות יותר וצריך לחשוב על בני הנוער, כי לא כולם בשלים למסע כזה. צריך להתאים את החליפה לפי מסגרת ולא בצורה גורפת. למשל, צריך שהמסעות יאפשרו יותר מפגשים עם בני נוער מפולין וסדנאות משותפות. צריך להשקיע יותר גם במורים שמלווים את התלמידים, לתת להם הכנה טובה יותר".

בחלוף השנים מתמעט מספרם של ניצולי השואה שיכולים לספר על חייהם ממקור ראשון. "יש משהו ייחודי בשואת העם היהודי", אומרת ד"ר לאה גנור, "ועלינו להדגיש זאת כל הזמן ולעמוד על המשמר. לא היה עם שחווה את מה שהיהודים חוו. הרצח הטוטאלי כוון נגד כל יהודי באשר הוא יהודי בכל מקום בעולם ואת זה אסור לנו לשכוח".