.
ביד אומן וברגישות של עד מהימן שהיה בתופת ונותר כדי לספר, לזכור ולהזכיר , מספר משעל בשיחה עם עמנואל בן סבו על הצלקות אותם הוא נושא מימי האימה והתופת, על ההנהגה וקוצר ראותה, על סימני השאלה ועל הסדק שנפער אז באמון הדרג המדיני אל מול תוצאות המלחמה שהחלה ככישלון מוחלט והסתיימה בניצחון מובהק על צבאן של שתי מדינות אויב.
"השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כצנחן באזור תעלת סואץ. ראיתי את זוועות המלחמה, את ההרוגים, שמעתי את צעקות הפצועים, חשתי את ההלם שפקד את כולנו, וכעבור תקופה קצרה את עוצמת המחדל.
אני זוכר גם רגע אחד של תקווה, כשנשלחנו לאבטח את השיחות להפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101. ראיתי מקרוב את המשלחת הישראלית, בראשותו של אלוף אהרן יריב, ואת המשלחת המצרית, בראשותו של גנרל מוחמד אל-גמאסי. גל של שמחה הציף אותנו, כל כך רצינו שהכול יסתיים ונוכל להשתחרר הביתה. משתף משעל ומוסיף
לאחר השחרור התחלנו להבין את התוצאות הרות הגורל של המלחמה: ההרוגים והפצועים, הצלקות שנותרו בגופנו ובנשמתנו, התפקוד הכושל של המפקדים והמדינאים שהנהיגו את המדינה, מפקדים ומדינאים שהאמנו להם ובטחנו בהם. ראינו כיצד נסדק הקונצנזוס הלאומי בכל הנוגע לביטחון ישראל בכלל, ולמלחמות בפרט, וסימני שאלה רבים ריחפו מעל לראשו.
ככתב צעיר, שזה עתה התקבל לעבודה בטלוויזיה, הייתי עד לאירוע שבו הורים שבניהם נפלו במלחמה פרצו להרצאה שנשא משה דיין באוניברסיטת בר-אילן. "רוצח, רוצח…" הם קראו לו, ואחד ההורים זעק בקול חנוק: "אני ניצלתי מאושוויץ וגידלתי בן. בשביל מה? בשביל שיפקירו אותו למותו?" ההרצאה התפוצצה ודיין הוברח לבניין המנהלה.
אחת התוצאות של המחדל היתה החלפתה של הצמרת הפוליטית: יצחק רבין תפס את מקומה של גולדה מאיר בראשות הממשלה, ושמעון פרס את תפקידו של משה דיין כשר הביטחון. אולם השינויים בממשלה לא הרגיעו את התסיסה ואת הזעזוע שפקדו את החברה הישראלית. הטראומה הציבורית התפרצה במלוא עוצמתה בבחירות 1977 והובילה למהפך הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהעלה לשלטון את מנחם בגין שעמד בראש מפלגת הליכוד.
ומנחם בגין, בניגוד לאידיאולוגיה שלו, הפתיע את העולם והסכים לנהל עם מצרים משא ומתן שנהפך להסכם שלום בין שתי המדינות, הסכם שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה. עד מהרה התגלה בגין כמנהיג פורץ דרך, שראה את העתיד, ועל כך גם זכה בפרס נובל לשלום יחד עם נשיא מצרים אנואר סאדאת.
חילופי השלטון הובילו לא רק לתהליך מדיני, אלא גם לשינוי במעמד המזרחים בישראל. בגין, שהבין את חשיבות התמיכה שלהם בו, ידע בכריזמה וברטוריקה שלו לעודד אותם, לשפר את מעמדם ולהפיח רוח חיים בגאוותם שנפגעה מאז עלייתם לארץ. ואכן, בתוך זמן קצר יחסית, החלו המזרחים לתפוס מקום מרכזי יותר בפוליטיקה הישראלית והצליחו להשתלב בחברות הכלכליות, ברשויות המקומיות, במערכת החינוך ובשדרת הפיקוד בצה"ל.
ועוד תוצאה של המלחמה: המתחים החברתיים הלכו וגדלו, ואיתם התחדדו הגבולות בין מזרחיוּת לאשכנזיוּת, בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים בגבולות הקו הירוק, בין ישראל לפלסטינים בשטחים ובין עולים לוותיקים. אט אט התעצבה חברה ישראלית חדשה עם דגשים שונים ומאבקים אידיאולוגיים קשים, שהפכו את היושבים בישראל לחברה שסועה, מפולגת ומסוכסכת. בימים אלה אנו חשים היטב את תוצאות השסע שהחל אז.
מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה שבה לחמה ישראל מול צבאות סדירים. מאז, כל מלחמותיה הן מול ארגוני טרור פלסטיניים. מלחמות ישראל לא פסקו מאז הקמת המדינה ב-1948, אבל מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה היחידה שאיימה על עצם קיומה. המלחמה הזאת גבתה יותר מ-2,500 חללים, יותר מ-7,000 פצועים, כ-300 שבויים, נעדרים והלומי קרב רבים מאוד; עשרות אלפי משפחות שחייהן נעצרו לעד.
במלאת 50 שנה למלחמה שטלטלה את מדינת ישראל, בחרתי להתמקד בתיעוד הכרונולוגי שלה ממרחק הזמן. בעזרת מסמכים, פרוטוקולים, דוחות מודיעיניים, תחקירים צה"ליים ותמונות ממגוון ארכיונים, ביקשתי לחזור לימי המלחמה ההיא, שכל מי שחי כאשר היא התחוללה, עדיין נושא עמו את זיכרונותיה והשלכותיה.
הספר הוא תזכורת לימים איומים וגורליים בתולדות המדינה, למלחמה שהחלה בנחיתות ישראלית מובהקת, ואשר הפכה תוך עשרה ימים לניצחון מפואר בשתי החזיתות – המצרית והסורית. 50 שנה אחרי, מדינת ישראל היא מדינה אחרת לגמרי, אבל הלקח של מלחמת יום הכיפורים נותר אקטואלי. בלי המלחמה הנחושה והאמיצה של החיילים והקצינים בסיני וברמת הגולן, בלי המוטיבציה העצומה שלהם, ובלי האמונה הבלתי מתפשרת שלהם בצדקת הדרך – לא היינו מנצחים. "
