fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שיעור עם מורה עיוורת מנתניה: אני רוצה להיכנס ללב שלהם

שירלי ענבי, 42 עיוורת מלידה, משושנת העמקים נשואה ואם לשניים . ההוראה בשבילה היא שליחות.
המשפחה: ירון, אלה, שביט ושירלי ענבי

שירלי ענבי היא מורה, עיוורת מינקות, ששמה אף עלה בתחרות המורה של המדינה. היא עצמאית מגיל צעיר ומתנהלת בשושנת העמקים עם כלבת נחייה. ההוראה עבורה היא שליחות חשובה וצורך להוכיח יכולות בניהול שיעור. את המבחנים היא בודקת באמצעות תוכנה מיוחדת, ואת בעלה והילדים היא רואה בדרך המיוחדת שלה

שמה של שירלי ענבי עלה בתחרות המורה של המדינה, שהתקיימה לא מזמן. ענבי, בת 42, היא עיוורת מלידה משושנת העמקים, נשואה ואם לשניים, מורה להיסטוריה, ספרות ולשון בבית ספר שש שנתי אמי"ת בר אילן. בוגרת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, שעשתה הסבה להוראה בספרות במכללת לוינסקי לחינוך, וכיום לומדת הרחבת הסמכה בלשון עברית במכללה. זוהי השנה הראשונה שבה שירלי מלמדת אחרי שנת התמחות, אותה עשתה בבית ספר ביאליק רוגוזין בתל אביב, שם לימדה ילדי עובדים זרים.

היא נולדה בחיפה והתעוורה בינקותה בעת שקיבלה עודף חמצן באינקובטור. יש לה אח מבוגר ממנה בארבע שנים, אביה היה שוטר ואמא שהייתה שם בשבילה וגם אחיה היה שותף מושלם למי שהיא היום: "הוריי חינכו אותי לעצמאות, נתנו לי להתנסות, חשפו אותי ולא ויתרו לי. הם לא ריחמו עליי וכך חישלו אותי. יצאתי עם הוריי לטיולים בארץ, השתתפתי בחוגים ולא מנעו ממני דבר".

את בעלה לירון הכירה באמצעות חברה. הוא ידע שהיא עיוורת: "הוא אדם מיוחד, בעל נקודת התבוננות שלמה ואינטימית. כשהכרנו אמרתי לו שלעולם הוא לא יהיה העוזר שלי או המלווה שלי ואני ממשיכה את חיי העצמאיים. בעל רואה הוא חבר, אוהב, אהוב ומסור ולא מטפל".

שירלי ענבי עם מוקה. צילום גלית שפיר

את שירלי פגשתי בתחנת ההסעה של התלמידים בשושנת העמקים לשם הביאה את בתה אלה, בת ה- 9 להסעה לבית הספר באביחיל. שירלי נעזרת במוקה, כלבת נחיה מסוג לברדור. בנה שביט, בן 7.5, ממשיך בלימודיו בבית הספר תשרי בקרית השרון, שם גרה המשפחה שש שנים ורק בחודש האחרון עברו לדירה בשושנת העמקים: "בחרנו לגור כאן כי המקום נראה שליו ורגוע. הבית שלנו נמצא כרגע בשיפוצים ואני מעדיפה לנסוע למכללת לוינסקי, שהיא הבית השני שלי, לתפוס שם שולחן וכורסא נעימה וללמוד שם".

היא רק הגיעה לשכונה שזה מקום זר עבורה וכבר מתניידת באוטובוסים. דבר לא מרתיע אותה ולא מונע ממנה להגיע לאן שהיא צריכה, כשכלבתה מוקה תמיד איתה.

"אהבתי מאד את העבודה עם ילדי העובדים הזרים והפליטים והצטערתי עד דמעות לעזוב אותה בגלל הקושי להגיע לעבודה. בשנה האחרונה אני מלמדת היסטוריה בחטיבת הביניים בכיתות ז'-ט' בנים באמי"ת בר אילן".

יש לך תואר שני בעבודה סוציאלית, מדוע עברת להוראה?

"נוכחתי לדעת שאני טובה בלהנחיל ולא לטפל. אני רוצה לקדם תלמידים בצעירותם. אני רוצה להיות מורה שלהם ולא עובדת סוציאלית שלהם. הבנתי שעבודה סוציאלית לא מתאימה לי כמקצוע לחיים. אני אוהבת לעזור אך לא יכולתי לשאת זאת כמקצוע. רציתי משהו חדש שיש בו סוג של התערבות טיפולית וקהילתית".

לאחר שהגיעה למכללת לוינסקי, לטקס עם גידי אהרונוביץ', חברה שמנגן על חליל צד וגם הוא תושב נתניה, הנאום של נשיאת המכללה בטקס תפס אותה והיא הבינה מיד שמה שהיא צריכה לעשות זה להוציא תעודת הוראה: "כך התגלגל לו כדור השלג, למדתי תעודת הוראה בספרות ועכשיו אני ממשיכה את הרחבת ההסמכה ללשון עברית. הוראה זאת שליחות חשובה עבורי. האתגרים שלי בעבודת ההוראה הם כמו צורך תמידי שלי להוכיח שאכן יש לי יכולות לנהל שיעור בכיתה ולהשתלט על התלמידים. הרי מראש אני נחשדת כחסרת יכולת לנהל כיתה בגלל העיוורון. במפגש עם התלמידים הם תמיד מנסים אותי בתוך ומחוץ לכיתה. בשני השיעורים הראשונים אני מאפשרת לתלמידים לנסות אותי וגורמת להם להבין בצורה הומוריסטית אך נחושה שלמרות העיוורון אני קולטת את התלמידים שמפריעים. האתגר שלי זה להפוך את הלימון ללימונדה. אני מצליחה בדרכים יצירתיות לגייס את התלמידים שמפריעים, שהם בהמשך הראשונים להתגייס לעזרתי בכתיבה על הלוח".

הילדים שאת מלמדת הם בגיל ההתבגרות וזה לא קל למורים היום להשתלט על כיתה. איך את עושה את זה?

"באתי לבית הספר בידיעה בפני מי אני עומדת והיה ברור לי מה יקרה. היה ברור לי שינסו אותי וישחקו למשל בטלפון למרות האיסור. הבנתי שלא אוכל למגר את השימוש בטלפון. אמרתי להם שאני רוצה שההתנהגות שלהם לא תפריע לי ולא תפריע להם. הבנתי שההתנהגות שלהם היא לא בגללי אלא בגלל גיל ההתבגרות בו הם נמצאים והם היו מנסים גם כל מורה אחר. ידעתי שטכנית לא אוכל לדבר עם כל תלמיד ורק כמחנכת אוכל לעשות זאת".

איך את מדברת איתם?

"אני רוצה להיכנס ללב שלהם. אני מדברת איתם בגובה העיניים. באמצע שעור היסטוריה ראיתי שמשהו סוער קורה בכיתה, אני קשובה להם ומאידך אני גם קשוחה איתם ולא מתפשרת. אם אני תופסת מישהו שמתחכם איתי בטלפון אזי ללא רחמים אני תופסת לו את הטלפון. מאידך ברור לי ש-99 אחוזים אני לא תופסת. אני מציינת בפניהם פעם אחת שיש לי אנטנות חדות. ובכל זאת ברור לי שהם מנסים אותי ומשחקים בטלפונים. חשבתי לאסוף את הטלפונים לפני השיעור אבל לא רציתי להעמיד עצמי בחולשה כי ברור לי שלא כולם יתנו ".

שומעת את השקט

היא יכולה לשמוע את השקט ומנסה לייצר אותו: "בכל התחלת שיעור אני נותנת להם דקה לסיים את העברת כל המסרים ויוצרת בכך שלב של מעבר. בתוך השקט שאני מייצרת בכיתה אין לי מושג מה קורה אבל במבחנים אדע את זה. אני מקווה שאצליח להנחיל מעט ממה שאני נותנת לתלמידים. הציון לדעתי הוא אמצעי להגשים את המטרה. הוא נותן לך ביטחון להמשיך הלאה, השכלה ונכונות ללמוד דברים חדשים ולא יהירות".

שירלי ענבי. מורה לחיים

מה הערכים שאת מנחילה לתלמידייך?

"מבחינתי אזרחות טובה, סובלנות לאהוב אדם וטבע הם הערכים האמיתיים. ברור לי שלא כל תלמיד יכול להיות טוב בהכל ולכן הם לא צריכים להילחץ. אני מתייחסת יותר להתקדמות של התלמיד בהתאם לנקודת ההתחלה שלו, אני אומרת לו שלא משנה לי מה אומרים עליו מורים אחרים. הציפיות שלי ממנו לא קשורות באף אחד, דבר שמוריד ממנו לחץ".

אחד הדברים היפים שמשרד החינוך עשה היא התוכנית "מורים ללא גבולות". ראש התוכנית היא ד"ר אסתר פירסטיין והיא מכשירה מורים, באמצעות צוות מיוחד מהמשרד ובשיתוף ביטוח לאומי, בתוכנית מיוחדת למורים בעלי מוגבלויות.

איזה ערך מוסף יש לך כמורה?

"יש ערך מוסף לזה שיש מורה עם מגבלה בכיתה ולא משנה מהי המגבלה, לא משנה מה גיל הילדים ולא המין והצבע שלהם. המגבלות הללו קיימות אצל כולם. אנחנו מדברים על קבלת השונה וכאן אנחנו מבצעים את זה. אז יש מורים אבל עדיין זה לא מספיק. עדיין יש מנהלים שחוששים לצלול ללא ידוע. העניין הוא להבין שהחשש קיים ולגיטימי אבל יש מקום לצמוח ממנו".

ערך מוסף רב יש לילדים שלה שנולדו לחיים האלה. ילדיה הם בוגרים לעומת בני גילם: "בתי היא האלה שלי ובני הוא הכוכב שלי. הם ילדים בוגרים שגדלים בבית אורייני שמחנך לעצמאות. כשהילד רוצה לעלות על הספה, אני לא אעלה אותו אלא אתן לו שרפרף לעלות לבד. ילדיי גדלו במעון עם חינוך זורם – היום זה גן מונטסורי והעצמאות שלהם היא גם משם. בנוסף, אנחנו מאפשרים, חושפים, עוזרים ולא בולמים והכל בהדרכה צמודה שלנו".

איך את בודקת בחינות?

"באמצעות תוכנת קורא מסך וטכנולוגיה מסייעת אחרת, מתאפשר לי לבדוק עבודות של תלמידים. לגבי בחינות, נדרשת הקראה על ידי מקריא. עבודת מורה עיוור דורשת שעות נוספות לאור תהליך ההקראה שהנו איטי ודורש השקעה רבה.

כדי שהתלמידים יחוו את הלקות שלי, בית הספר יזם סיור לכיתות ט' למוזיאון הילדים בחולון, שם התנסו התלמידים בהדמיה של חוויות שעשויות לעבור על אדם עיוור. בתערוכה "דיאלוג בחשיכה" יש מיצג של מספר חדרים חשוכים ובהם מספר סימולציות נבחרות והמדריך אף הוא עיוור. לכיתות ז' ו- ח' ערכתי שיעור מיוחד על דרכי ההתמודדות המורכבות של אדם עיוור ומצליח בחברה שלנו".

ספרי על המפגש עם הורי התלמידים.

"לאחר יום ההורים הראשון שלי ניגש אליי מנהל החטיבה וסיפר לי שהורים רבים ניגשו אליו וציינו שהעובדה שיש בבית הספר מורה עיוורת מעניקה לילדיהם ערך מוסף".

מהי שיטת ההוראה שלך?

"אני מאוד אוהבת לתת לתלמידים לחקור בעצמם את חומר הלימוד בהנחיה שלי שמשולבת עם הומור ומשחק. אני מרבה לשבת עם התלמידים בהפסקות, וכך אני מצליחה להתקרב אליהם והם רואים בי לא רק כמורה, אלא גם כאדם. השכר הכי משמעותי בשבילי הוא שתלמידים שואלים אותי אם יש להם שיעור איתי ושאני עונה שכן הם מגיבים בלחש 'יש!'".

מרבית בני משפחתה של שירלי עוסקים בהוראה והם לא הבינו למה מלכתחילה היא לא בחרה להיות מורה. "התגובות של כולם היו מופלאות, מכבדות ומפרגנות, כשהמפרגן הראשי הוא בעלי. בגלל כל מה שעברתי בחיי יש לי כל כך הרבה מה לתת. אני תמיד אומרת לתלמידים שלי 'אני מורה לחיים'. הלימודים זה אמצעי חשוב אבל זה רק אמצעי".

הילדים שלך עוזרים לך?

"הילדים הם ילדים. הם לא אלה שצריכים לעזור לאמא. אני עוזרת להם. עכשיו כשהם גדולים הבקשות שלי הן בגדר הלגיטימי. אני לא אבקש שהם יובילו אותי, הם לא העיניים שלי. ברור לי שבעת הצורך אני אתקשר לבעלי לקבל עזרה ולא לבתי".

מי מבשל בבית?

"אני מבשלת ואופה ונהנית מאד לאסוף מתכונים. באמצעות האצבעות אני יכולה לדעת מתי העוגה מוכנה או החביתה מטוגנת מספיק. יש לי אצבעות מחושלות. את הטכניקות של העבודה במטבח מלמדת אותי מורה שיקומית. כעיוורת אין לי צרכים מיוחדים, אך יש לי רצונות. אני יודעת מה מתאים לי ומה נוח לי. הטעמתי את הטעם האישי שלי לנוחות וזה כל כך ברור לי שאני כבר לא יודעת מה נובע מהעיוורון. היו לי מספר בקשות מהמעצבת של הבית החדש, כמו למשל שמרחב המטבח לא יהיה פתוח. חשובה לי הטקסטורה של המרצפות, שצבע הדלתות לא יהיה בהיר ולא יחשוף יותר מדי לכלוך וכתמים".

את לא רואה, אז איך את יכולה לדמיין את שנמצא?

"רק אח שלי, בעלי וחברתי המעצבת יכולים לעזור לי לדמיין. אין לי מושג מה זה חיקוי אבל, אני צריכה ללמוד את הסביבה".

את נהנית מהחיים?

"כן. אני שרה וקוראת. גם כשאני שומעת ספר אני קוראת, גם כשאני שומעת טלוויזיה אני צופה בה. הסמנטיקה מאד חשובה לי. שנים עסקתי בפיתוח קול ושרתי וגם כעת אם תמצא בסביבה הקרובה מקהלה או חבורת זמר אשמח להצטרף".

מה החלום שלך?

"מעבר לרצון לראות את הילדים שלי, ההורים שלי, בעלי והמשפחה שלי, החלום שלי הוא להיות מורה לילדים שמתאשפזים לתקופות ארוכות בבתי חולים".

איך את רואה את ילדיך?

"אני רואה אותם בדרכי שלי. זו סקרנות ולא צורך שנובע מהאין אלא מהיש הפילוסופי. אני יכולה לדמיין את בעלי וזה אכן מסקרן איך הם נראים".

אתם מטיילים? ואיך כעיוורת את נהנית מהנוף?

"אנחנו לא בדיוק משפחה מטיילת. נוף מרגישים ואני מרגישה שעכשיו אני גרה במקום שיש בו נוף. אני מרגישה אוויר ואווירה ושומעת את השקט וגם את המרחב הפתוח. אני חשה באור ובחושך ובלילה רואה צללים. פה אני לא חוששת ללכת בלילה עם הכלבה. אני מרגישה שהגעתי לגור במקום שהוא ישוב קהילתי קטן וחמוד שמתאים לי. אנחנו גרים קרוב לים, אוהבים את הים ובעלי שהוא סקיפר זה ממש מתאים גם לו".

שירלי עם ד"ר דגנית הופנברטל צילום גלית שפיר

הנגשה אקדמית למיצוי הפוטנציאל

ד״ר דגנית הופנברטל, ראש מרכז מית״ר – מרכז ייעוץ רב תחומי להנגשה אקדמית אנושית ופיסית:

״מרכז מית"ר (מרכז ייעוץ ותמיכה רב תחומי) הוא חלק ממערך התמיכה בסטודנטים הזקוקים להנגשה אקדמית, אנושית ופיזית (בשל לקות למידה, לקות קשב, לקות חושית, לקות מוטורית, מגבלה נפשית, מחלות כרוניות ועוד). המרכז מעניק לסטודנטים ייעוץ, תמיכה, הכוונה וליווי מקצועי.

המרכז פועל מתוך אמונה ביכולתם של סטודנטים אלה למצות את הפוטנציאל הטמון בהם.

ההנגשה האקדמית כוללת שירותים של הקלות והתאמות של התפקוד האקדמי הנדרש, כגון: ייעוץ אקדמי בבחירת קורסים, הארכת זמן בחינה, בחינות מוגדלות או מודפסות בברייל, שימוש במחשבונים ובמעבדי תמלילים בבחינות והקלטות של בחינות.

ההנגשה האנושית כוללת שירותים, כמו תמיכה פסיכו-סוציאלית, סיוע כללי בניידות ברחבי הקמפוס, בספרייה, בשימוש במכונות צילו , תרגום לשפת סימנים, הקראה ושכתוב.

ההנגשה הפיזית כוללת שירותים, כמו הקצאת חניה ועמדות העבודה באולמי ההרצאות, בכיתות הלימוד, במעבדות ובספריות ושירותי תמיכה בתחום של נגישות למחשב ולטכנולוגיה מסייעת.

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות