נורית מוזס: צילום מחול הוא מעבר להנצחת הרגע

צילום הוא מעבר להנצחת הרגע

נורית מוזס היא צלמת ומלמדת צילום, שבשנים האחרונות התמקצעה בנישת צילומי המחול בארץ ובחו"ל. מבחינתה "חוויית הצילום היא מסע הנפש, שנחשפת ומתגלה דרך הצילום ומובילה את הצלם ואת המצולמים למקומות חדשים ומפתיעים". על האמנות שבצילום וגם טיפים לצילום שהוא ואוו. כאן בנתניה היא מובילה ומדריכה של קהילה מצלמת במרכז תרבות עיר ימים המקיימת את המפגשים שלה במתנ"ס איינשטיין ומשתתפים בה צלמים חובבים.

נורית מוזס: "קהילה מצלמת היא קהילת צלמים חובבים היוצאים יחד לצלם בטבע המקומי כמו שלולית החורף, ברחבי הארץ כמו עכו, ירושלים ובמקומות רבים אחרים, וכך מרחיבים את הידע בצילום. אנחנו מצלמים נופים, פרחים, דומם, וגם אוכלוסיות וחברות שונות, כי בעיניי תפקידו של הצילום הוא לא רק לצלם תמונות נוף יפות אלא גם לחשוף סוגיות חברתיות ולהעלות אותן למודעות הציבור כמו פרוייקט הצילום של דיירי כפר עידוד שהתערוכה שלו הוצגה בלב העיר."

מוזס, בת 55, אמא לשניים, ילידת נתניה, מצלמת באופן מקצועי כבר עשר שנים, ומתמחה בצילום מחול ותיאטרון. בשנים האחרונות נחשבת  מוזס לצלמת מחול מובילה בארץ. בימים  של סוף שנת הלימודים שהם ימי השיא בעבודתה. היא התרוצצה בין בתי ספר למחול, ללהקות מחול ברחבי הארץ מטבריה בצפון ועד לקריית גת בדרום ואריאל במזרח. בין הלהקות הקבועות שנורית מצלמת: הורה רעים חולון, צבעי מחול חדרה, סינופסיס טבריה ועוד.

את תחילת דרכה המקצועית מייחסת מוזס לעבודתה עם להקת המחול "חבצלות" נתניה: "כצלמת חובבת חיפשתי אתגרים ולצלם רקדניות בתנועה, בתנאי תאורה קשים ומשתנים זה בהחלט אתגר לא פשוט. הקליק עם להקת החבצלות היה מידי והוליד תערוכת צילומים המקשטת עד היום את משרדי היכל התרבות העירוני נתניה.

הקפיצה הגדולה שלה בתחום צילום מחול החלה בכרמיאל: "ליוויתי את להקת החבצלות בפסטיבל וחזרתי הביתה אחר שלושה ימים עם כ- 5,000 תמונות של להקות מכל הארץ. התמונות התפרסמו בפייסבוק, רקדנים ומנהלי להקות ראו והתלהבו וההזמנות לעבודה התחילו לזרום. מאז הכל היסטוריה".

צילום מחול הוא שפה

היום מוזס לא צריכה לשווק או לפרסם את עצמה. התמונות שלה מדברות בעד עצמן.

צילום להקות מחול ובלט נחשב בענף הצילום לנישה קשה. זה מעמד שיש בו תנועה מהירה ומעט אור – צירוף שקשה להפיק ממנו תמונה חדה.

"צילום מחול הוא לא רק טכניקה אלא שפה. המחול מדבר בשפה של תנועה וצילום סטילס הוא שפה של הקפאה. כדי לצלם מחול באופן נכון צריך להיות מתרגם טוב, להכיר את שתי השפות ואת רבדי המשמעות שלהן, כי בעצם הקפאת רגע אחד בודד. הצלם, בעצם, מייצר פרשנות ליצירת אמנות של מישהו אחר. אני מקפיאה רגעים אבל גם יודעת לבחור אותם במדויק. מעולם לא רקדתי ועד למפגש עם ליאור תבורי, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של חבצלות נתניה, לא הכרתי את שפת המחול אבל למדתי ועדיין בכל יום אני לומדת משהו חדש. לפעמים נדמה לי שמסתתרת בתוכי רקדנית שפורצת ממני באמצעות המצלמה".

צילום להקות מחול שמופיעות על במה באולמות בשעות הלילה עם תאורה מלאכותית דורש מהצלם להצטייד בציוד מקצועי.

"נכון מאד. ברשותי ציוד ייעודי לצילום בתנאי תאורה קשים עד כדי חושך. צילום מצריך אור. כשאין מספיק אור המצלמה מאבדת מהירות וסגירת התריס נעשית איטית יותר כי היא רוצה להכניס עוד אור. זו הסיבה שהתמונה יוצאת מרוחה ומטושטשת. עם הציוד החדיש שלי אני יכולה להקפיא תמונה בצילום בתנאי אור קשים בחדות מושלמת. לא למדתי צילום באופן אקדמי והצילומים שלי הם פרי הניסיון הרב שצברתי במהלך השנים. אני אוהבת את העבודה שלי ועדיין מתרגשת בכל פעם מחדש ומרגישה פרפרים בבטן לפני כל מופע. במהלך השנים התפתחו ביני ובין הרקדנים ומנהלי הלהקות הקבועות שלי יחסי חברות קרובים וכיום אנחנו מרגישים כמו משפחה".

התשוקה לעסוק באמנות דורשת מהאמן רמת חשיפה מאד גבוהה. אתה לא יכול לעסוק באמנות מבלי ליצוק לתוך עבודתך חלק מנפשך. אחרת זו לא אמנות אלא יצירה. צלם הוא לא צייר אבל הוא אמן המשדר באמצעות צילומיו את אישיותו, אהבותיו, הלך הרוח שלו ועוד.

"צילום של מחול זו אמנות שממשיכה אמנות. כלומר את אמנות התנועה והריקוד ואני כצלמת סטילס יוצרת אמנות כשאני מקפיאה את הרגע שיצר הכוריאוגרף. האמנות הבסיסית היא של הכוריאוגרף והקפאת התנועה יוצרת אמנות אחרת וזו האמנות שלי. חוויית הצילום עבורי היא מעבר להנצחת הרגע, היא מסע בשבילי הנפש, שנחשפת ומתגלה אט אט דרך הצילום ומובילה את הצלם ואת המצולמים למקומות חדשים ומפתיעים".

מוזס, היא אחת מצלמי עיריית בנתניה ובנוסף לצילום מחול עוסקת בצילומי יח"צ, אירועים, צילומי ילדים ומשפחה. כמו כן, היא מלמדת צילום בבית הספר לצילום אמנותי בחיפה ומעבירה קורסי צילום וסדנאות צילום מחול בשיתוף עם בית הספר לרקדנים יוצרים Re-search הפועל בנתניה, בניהולה של אור מרין.

השבוע ציינו את יום הסלפי. כולם מצלמים היום בסמארטפונים את עצמם ואת האירועים שלהם. אז מה מייחד את הצלם המקצועי?

"סלפי הוא לא המצאה של הדור שלנו. מאז ומעולם ציירים ציירו את עצמם והעיסוק ב'אני' הוא לא חדש. נכון שהמצלמה של הטלפון זמינה לכולם ומקדמת דברים בתקשורת, וזה נפלא. התמונות של הטלפון הן מידיות וטובות ליום יום, לטלפון ולרשתות חברתיות. הבעיה מתחילה כשמעבירים את התמונות למחשב או כשרוצים להגדיל ולהדפיס ואז מגלים שהתמונות מגורענות בעיקר בצילומים המבוצעים בשעות הלילה. במצב הזה מצלמת הסמרטפון עדיין אינה מתחרה ביכולות של מצלמות הריפלקס. כמו כן, הצילום בסמרטפונים הוא צילום אוטומטי ומאפשר ברוב המקרים לייצר צילומים מאוזנים בלבד בהתייחסות לאור וצל, בעוד שעם מצלמת ריפלקס ניתן לשחק עם הנתונים ולייצר יצירות אמנות, כלומר: לצייר באור".

מלבד מחול מה את אוהבת לצלם במיוחד?

"הצילומים שמדברים אליי יכללו תמיד את הגורם האנושי שתמיד מצליח להפתיע ולרגש אותי."

תמונה מסוימת שצילמת שאת מאד אוהבת?

"שאלה קשה. חלק מהמקצועיות שלי היא לא רק לצלם, אלא לסנן ולהגיש את התמונות הנכונות והמדויקות ביותר, כך שאפשר לומר שאני אוהבת את כל מה שעבר את הסינון הקפדני שלי."

יש לך בבית אלבום תמונות מודפס?

"בהחלט כן. אני דואגת להדפיס אלבומי תמונות דיגיטליים של בני משפחתי, גם מעצם העובדה שכל הגיבויים שבעולם לא מבטיחים שתמונות לא יימחקו וגם מהסיבה הכי פשוטה, שאין עונג גדול מלדפדף באלבום מוחשי ולהיזכר ברגעים מרגשים".

מה עדיף לפתח תמונות ולהכניסן לאלבום או להדפיס אלבום דיגיטאלי?

"אישית אני אוהבת לערוך ולהדפיס אלבומים דיגיטליים."

כמה תערוכות היו לך ואיפה?

"השתתפתי כבר בכמה וכמה תערוכות. החשובה מביניהן עבורי אישית הייתה תערוכת החוצות במדרחוב הרצל, שהציגה עבודות שלי במהלך פסטיבלי הליצנים, שהתקיימו בנתניה, לצד תמונות ליצנים היסטוריות מהקרקס שהיה בבעלותו של סבי בוורשה.

בימים אלו מוצגים צילומים שלי ברחבת מוזיאון הקומיקס בחולון. תמונות שצולמו במסגרת הפרויקט המרגש של קלוד דדיה 'לרקוד ולא לשכוח' אותו ליוויתי במשך שנתיים, ועוסק בחקר השואה דרך הסיפורים האישיים באמצעות שפת המחול כמובן."

מה דעתך על גלריית רחוב בנתניה?

"אני מקווה שהתערוכה החדשה 'בגובה העיניים' אשר מוצגת בהרצל סטריט מול היא סנונית ראשונה, ובעקבותיה יוצגו תערוכות באופן קבוע לאורך רחוב הרצל ובטיילת. לדעתי זה יכול להוסיף נדבך תרבותי לעיר".

איפה את אוהבת לצלם בחו"ל?

"מקסיקו"

תוכניות לעתיד יש?

"בתוכנית שלי לעתיד הקרוב סדנאות צילום מחול בחו"ל, קורסי צילום מחול לקהל של רקדנים וכוריאוגרפים ומי יודע אולי הקמה של בית ספר לצילום כאן בנתניה".

 מה בעצם גורם לנו לעצור בתמונה מסוימת ולהגיד וואו? מה מושך אותנו בצילום מיוחד מבין כל התמונות האחרות?

"הסיפור שבתמונה, הקומפוזיציה שלה והשלמת פעולת הצילום בעיבוד התמונה.

קומפוזיציה היא הדרך שבה בחרנו לצלם את התמונה, איזה פרטים בחרנו לכלול בתמונה וחשוב לא פחות איזה פרטים בחרנו לא לכלול בה.

במצלמות הקיימות בטלפונים הסלולריים נשים דגש על הסיפור שבצילום ועל הדרך שבה אנחנו בוחרים לספר אותו. בעקרון: לא כל מה שאנחנו רואים בעין האנושית שלנו נראה וואו בצילום ולהיפך. המצלמה רואה את המציאות באופן שונה מהעין שלנו.

לכן, לפני שאנחנו לוחצים על הקליק צריך להחליט איך תראה התמונה שאנחנו רוצים לקבל ומה הסיפור שאנחנו רוצים לספר: האם אנחנו מצלמים לאורך או לרוחב, נשתדל שנושא התמונה לא ימוקם במרכזה ונחפש קווים שיוליכו את העין שלנו אל נושא מעניין בצילום.

נשתמש בסימטריה, הנושא של התמונה חד וברור והרקע שלו מטושטש, זווית הצילום הלא שגרתית, כמו כן, נשתמש בצבעים ובמרקמים כדי לייצר אפקט וואו.

אם משקיעים מחשבה גם המציאות הפשוטה ביותר שאנחנו חולפים לידה כל יום ואפילו לא שמים לב אליה הופכת להיות מעניינת".