קשה למצוא חברות טובות וקרובות יותר מנורית בהונקר וסיגל זהבי, תושבות זכרון יעקב. הן פותחות את הבוקר, כל בוקר, אחת עם השניה, ב"בוקר טוב" טלפוני, ומסיימות כל יום ב"לילה טוב" טלפוני. באמצע יש טלפונים, וואטסאפים, והמון מפגשים. כל אחת מהן נשואה ואם לילדים משלה, אבל הן סוג של סטארטאפ ומנהלות את חייהן המקצועיים והפרטיים למעשה במשותף. בהונקר, בת 59, צלמת אמנותית ועורכת וידאו, וזהבי, בת 54, משוררת, יצאו במיזם אמנותי משותף. לפני מספר שנים, כשסיגל עבדה כמרצה בספרות ונורית כמעצבת פנים, החליטו השתיים להיפגש אחת לשבוע ללימוד עצמי, על מנת להרחיב את יכולתן לקרוא ולהבין דימויים חזותיים. במהלך המפגשים נרקם חלום שבעקבותיו הן החליטו לעזוב הכול ולהקדיש עצמן ליצירה משותפת של מיזם אמנותי ייחודי בשם פואטיקאמרה, המבוסס על דיאלוג בין שירה לצילום.
נורית החלה את חייה המקצועיים כמהנדסת תוכנה דווקא. "לפני 30 שנה עסקתי באנימציה ובגרפיקה ממוחשבת, טרום עידן הווינדוס. לפני כ-20 שנה עשיתי הסבה לעיצוב פנים. עסקתי בתחום כ-15 שנים, עד שלפני 5 שנים אני וסיגל התחלנו את המסע המשותף שלנו". סיגל, לעומתה, מעידה על עצמה שהיא תמיד הייתה קרובה למילה. "עשיתי תואר ראשון בלשון וספרות ותואר שני בספרות. הייתי מורה ללשון וספרות במסגרות שונות. עשיתי הסבה למאמנת אישית לנוער ומבוגרים במשך שש שנים, ושוב עשיתי הסבה והרציתי למבוגרים על ספרות, שירה וצילום והקשר בין ספות לצילום. לפני שבע שנים יצא לאור ספר שיריי 'חמש דקות שלא נענו', ובחודשים הקרובים עומד לצאת לאור ספר שני, 'אפור ואבוד ומופלא'".
אבל בגדול, בחמש השנים האחרונות שתיהן נטשו את הקריירות הקודמות בשביל פואטיקאמרה. "זה התחיל במפגשים אישיים", מספרת סיגל. "למדנו צילום ב'נשים מצלמות', שם מלמדים קבוצת נשים לצלם מהלב ולבטא את עצמן בצילום. קראנו אז ספר מכונן של ד"ר מתי דוידסון, 'הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום', ובהשראתו חיפשנו קורס שבו נוכל ללמוד איך לקרוא ולנתח צילום. לא מצאנו קורס כזה, והחלטנו להיפגש שתינו פעם בשבוע לשעתיים, לשבת יחד ולנתח צילומים. היינו כל כך להוטות לזה שאם נפגשנו אצל אחת מאיתנו, אפילו לא כיבדנו אחת את השניה בעוגיות. הטלפונים היו סגורים, בלי הסחות דעת, יצאנו עם ניצוצות בעיניים. כתבתי על זה יומן. במפגשים האלה עלה הרעיון של פרויקט משותף. הוצאנו ספר שבו צילומים של נורית ומול כל צילום שיר שלי, אבל ראינו שהצילום עומד בזכות עצמו והשיר בזכות עצמו, והשלם גדול מסך כל חלקיו. הצילום הוא אמנות במרחב והשיר הוא אמנות ליניארית, ואין דרך לחוות אותם יחד. רצינו שהמתבונן יקבל צילום ושירה יחד, והבנו שצריך להיעזר בווידאו. נורית למדה עריכת וידאו, והתחלנו לחבר בין התצלום לשיר. אני קוראת את השיר והצילום והשיר נחשפים בהדרגה, בד בבד. לדוגמא, צילום של אישה זקנה ושי על מה שהיא אומרת. הווידאו הוא מינימלי, המינימום שצריך כדי לחבר את הצילום והשירה לגוף אחד. אנחנו יושבות על בימוי סטוני הווידאו ועושות אותם יחד".
הן יצרו סדרה ראשונה של 12 סרטונים כאלה ותערוכה במוזיאון החאן בחדרה. "הופענו עם זה מול קהלים שונים לפני 3-4 שנים. במהלך ההקרנה של הסדרה, חזרה על עצמה התגובה 'רואים ששזו יצירה נשית'. חזרנו לשיחות שלנו: מה מאפיין צילום נשי ושירה נשית, האם יש דבר כזה? והחלטנו שאת הסדרה השניה נקדיש לנשים. היא עוסקת כל כולה בחיי נשים מכל מיני זוויות שעניינו אותנו. עשינו אותה מתוך החזון שלנו, שפואטיקאמרה לא צריכה להיות רק מגרש יצירה פרטי לשתינו, אלא פלטפורמה שבה צלמים ומשוררים יוצרים יחד. לשמחתנו הרבה נענו ליוזמה משוררים כמו אגי משעול, אלי אליהו וטלי וייס, וצלמים כמו נינו הרמן, גילה גלעד ושלמה ישראלי, שמתארחים בפואטיקאמרה. אדריאנה רביב תרגמה בכישרון רב את השירים של פואטיקאמרה לאנגלית כך שפואטיקאמרה קיימת גם באנגלית. כיוון שהצילום הוא שפה בינלאומית, והעברית מקבעת את האמנות למקום, חשבנו שנכון לתרגם את השירים לאנגלית ובאופן זה לפתוח את פואטיקאמרה לעולם וליצירה משותפת של צלמים/ות ומשוררים/ות מהעולם. הספר עליו אנחנו עובדות בימים אלה הוא דו-לשוני (בעברית ובאנגלית) ויש בו הפניות בכל עמוד לצפייה במדיום הקולנועי".
הן מציגות במופעים, בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. בחודש מרץ הקרוב, חודש האישה, הן מציגות ברחבי הארץ בתערוכות ובמופעים את הסידרה, המוקדשת לנשים, למערכות היחסים בינן לבין העולם ובינן לבין עצמן. המופע החדש נקרא "בלי איפור" "יהיו לנו 3 תערוכות ו-4 מופעים. המופע אורך כשעה, ובו מוקרנים ארבעה מיצגי וידאו. בין המיצגים אנחנו משתפות את הקהל במחשבות על נשים, על אתגרים שעומדים בפניהן היום. אנחנו קוראות טקסטים מכוננים של נשים ומתייחסות לא מעט למעמדן. יש במופע ארבעה פרקים: פרק של מתארחים, פרק של מחאה שהוא בועט וכועס, על קיפוח, תקרת הזכוכית והטדות מיניות, כולל וידוי אישי שלי על הטרדות מיניות שכתבתי עליהן שיר ויש סרטון, ושילבנו צילומים של נורית. יש פרק כרונולוגי יותר על חיי אישה מילדות לבגרות, והפרק האחרון הוא על אהבה, בין אם זוגית ובין אם אמהית".
את אותה שאלה שהציגו לעצמן הן מציגות בתחילת המופע, והמסקנה: "כן, יש הבדל בין מבט נשי למבט גברי, אבל גם לנשים וגם לגברים יש את שני המבטים האלה, מי יותר ומי פחות. הגענו למסקנה שעצם הדיון בשאלה האם זו יצירה נשית והאם גבר היה יכול לכתוב ככה, רק מצר את המושג אישה או גבר, ועושה עוול לשני המינים. הצילומים הם לא רק פורטרטים של נשים. הם דברים שלקוחים מחיינו ומלמדים על חייהן של נשים. יכול להיות, למשל, צילום של נער שצופה בנוף והשיר לוקח למקום שמשמיע את הקול של האמא של הנער הזה, חדה לשלומו ודואגת שלא ייפגע. בסרטון תמיד מחכה הפתעה. הצופה ששומע או רואה מתחיל לצפות למשהו, ובסוף מחכה לו הפתעה. זה תמיד משהו אחר". לדוגמא, צילום של שלוש ילדות שושבינות בחתונה מוצג עם שיר על הדרך שבה מחנכים את הבנות מקטנותן לתפוס את הנסיך ולהתחתן.
אם מישהו מקבל רושם שמדובר במופע שנטחנות בו קלישאות מגדר בגבולות הפוליטיקלי קורקט, ההיפך הגמור הוא הנכון. "ניגשנו לסדרה הזאת בלי אג'נדה. לא באנו למחות נגד הקיפוח, אנחנו לא מגדירות את עצמנו כפמיניסטיות ואנחנו לא אמניות חברתיות. באנו פשוט כי אנחנו רוצות להביא תמונות מחיינו ומחיי נשים אחרות, אבל מכיוון שיצרנו מדם לבנו ומתוך תשוקה, עלו חומרים שיש בהם אמירה חברתית בוטה, צעקה על קיפוח, ומרגע שזה עלה, אין לנו כוונה להסתיר את זה. יש במופע גם סרטונים שאולי יגרמו לפמיניסטיות להזדקק לשקיות הקאה, כמו שיר על פרידה שמשאירה את האישה כואבת כאב עמוק. היום נדרש יותר אומץ לכתוב שיר ששם נשים, כביכול, במקום שמרני ונזקק, אבל אצלנו יש את כל החוויות. מכיוון שהתערוכה מכבדת את המצולמים והשירה מיועדת לכל אדם, אנשים יוצאים מהמופעים לפעמים בוכים, צוחקים, אומרים לנו שחושבים במשך ימים על סרטונים מסוימים. היו נשים שקמו ואמרו 'אתן לא יודעות מה עשיתן לי. מסז' ללב'. פעם אחרי מופע ניגש לסיגל בחור צעיר, סטודנט לרפואה, וחיבק אותה בעיניים דומעות. אין שכר יות גדול מזה שהאמנות נוגעת באנשים ומביאה אותם למקום טהור של אדם מול עצמו".
החודש הן עסוקות במיוחד: התערוכה המרכזית של פואטיקאמרה תתקיים בגלרייה של סינמטק ירושלים ב-17-30.3, כחלק מאירועי יום האישה ופסטיבל ליה ון ליר. הפתיחה בסינמטק ירושלים תתקיים ב-22.3, עם מופע. השבוע נפתחה תערוכה שלהן באוניברסיטת תל אביב, הן לוקחות חלק בתערוכה קבוצתית בגלריית האגם בעננה, ב-11.3 הן מופיעות בויצ"ו נהריה, וב-17.3 – קרוב לכאן, בספריה המרכזית של פרדס חנה כרכור.
"זה לא היה פשוט, להחליט לפני 5 שנים שאנחנו עוזבות הכל ומקדישות את עצמנו לאמנות", הן מסכמות. "אנחנו לא מתפרנסות מזה, וכל אחת עשתה את ההחלטה לעצמה. מזל שכל אחת השתה את זה לעצמה ויכולנו להמשיך. אנחנו מעדכנות אחת את השניה, יושבות יחד על בימוי הסרטונים, זו עבודה לכל דב השכר הוא האושר".
חמש שאלות עם נורית בהונקר וסיגל זהבי
מודל להשראה: סיגל: "ג'ו מארץ' מהספר 'נשים קטנות', הנערה המרדנית שחולמת להיות סופרת ונאבקת למען החופש והעצמאות שלה". נורית: " חברתי הטובה שירה הילר, שהפכה את היצירתיות והיצירה שבה לכוח המניע של החיים. בעשר אצבעות, מתוך תשוקה עזה לצורה ולצבע ורצון להגיע ולגעת באנשים, הקימה את סטודיו 'שיבוצים' שהיצירות המרהיבות שנוצרות בו מביאות עמן שמחה והתרגשות ולא משאירות אף אדם אדיש. לבד, קשובה אך ורק לקול הפנימי שלה, בדרכה הכנה, האמיתית, הכל כך אחרת, יום יום היא צועדת בדרך שהיא סוללת לעצמה, כי עבורה אין אחרת.
מה לא תאכלו לעולם? סיגל: "רגל קרושה". נורית: "חזיר".
אמונה טפלה:"כל אמונה היא לא טפלה".
מה לא יודעים עליכן? נורית: "בחצי השנה האחרונה התאהבתי במחול". סיגל: "אני חולה על סדרת הטלוויזיה 'זאת וזאתי'".
מה הדבר הראשון שאתן עושות כשאתן קמות בבוקר? "מתקשרות אחת לשניה ואומרות זו לזו בוקר טוב".
