הרצל אהרון
גיל: 64.
סטטוס משפחתי: גרוש פלוס שתי בנות וסבא לשלושה נכדים.
מגורים: קיבוץ לוחמי הגטאות ("אחרי הרבה שנים בקרית ביאליק").
עיסוק: לוחם אש, ראש מדור חקירת שריפות במחוז חוף.
תחביבים: כותב שירה, מפסל ("כל הפסלים בכניסה לתחנה בקרית ביאליק הם שלי"), קולנוע ותיאטרון ("בעיקר קומדיות").
צילום: דורון גולן
השיגעון הפרטי שלי: "למדתי בנהלל וכשהייתי בתיכון התאהבתי בריקודי עם. בימים ההם המרקיד היה נגן אקורדיון, הוא ניגן וכולם רקדו סביבו. בצבא שירתתי ביחידה מובחרת, בהמשך התחתנתי והריקודים יצאו מחיי. לפני כ~20 שנה אשתי לשעבר הציעה שננסה ללכת להרקדה, הסכמתי וברגע שעשיתי את הצעד הראשון הכל חזר אליי. לא הכרתי את הצעדים של הריקודים החדשים, אבל המוזיקה תפסה אותי חזק וראו שיש לי את הטאץ'. מאותו רגע לא הפסקתי לרקוד ובהמשך גם הצטרפתי ללהקה של רחל וייצמן, שם הכרתי את בת זוגי, רחלי. בהתחלה היא הייתה בת זוג לריקודי זוגות בלבד ואחרי כמה שנים התחברנו לזוג גם בחיים. כשאני רוקד אני בעננים, מרחף, זר לא יבין זאת. אני רוקד פעמיים בשבוע _ בהרקדות ובסופי שבוע בחופים _ כי חשוב שלא יימאס לי, שתמיד יישאר טעם מתוק לעוד".
אהרון הוא בחור חסון וכשרואים אותו מפזז בקלילות ובתנועות רחבות, לא פעם מופתעים מהיכולות. "אני רוקד מכל הלב והנשמה ובהתאם התנועות שלי. אני מאמין שבן אדם צריך לעשות את מה שהוא אוהב וזה בדיוק מה שאני עושה. בעבודה כולם מפרגנים ואלה שלא _ אני בטוח שהיו רוצים להיות בנעלי הריקוד שלי".
עוד "שיגעון" של אהרון הוא אימוני כושר. "אני בוגר קורס מאמנים בווינגייט ויודע בדיוק איך צריך להתאמן לכן אני מסתפק באימון של 45 דקות. שלוש פעמים בשבוע, ואין פספוסים ותירוצים, בדיוק כמו עם הריקודים, אני לא מרפה ולא מניח ומתייצב בחדר כושר".
מוטו לחיים: "תחיה היום כאילו זה היום האחרון שלך".
