דני (שמולביץ' – שמילו) רום חגג לאחרונה יום הולדת 80. ייתכן ששמו של שחקן העבר שכיכב בשורות מכבי חיפה בשנות ה-60 וה-70, לא אומר דבר לאוהדים הצעירים, אבל אם האהדה לירוקים עברה במשפחותיהם בירושה, לאבותיהם ולסביהם, השם הזה אומר הרבה. ועוד איך אומר.
לפני כחמש שנים אובחנה אצל רום דמנציה, ובשנתיים האחרונות חלה הידרדרות במצבו. השחקן, שניחן בנתונים פיזיים יוצאי דופן – אתלטיות, ניתור, כוח מתפרץ, מהירות, יציאה מהמקום שהשאירה הרבה אבק ליריביו, ראיית משחק וכושר גופני פראי – הוא היום שבר כלי. נאבק על חייו.
"פגשתי בתל אביב את מוני מושונוב. הוא עצר אותי ושאל אותי 'אתה הבן של שמילו, נכון? תקשיב טוב. הייתי חוסך חודשים כסף כדי לקנות כרטיס למשחק מול מכבי חיפה ואבא שלך. לא חשוב נגד מי הם שיחקו, זו הייתה הצגה'"
לבנו של רום, ברק, איש יחסי ציבור, שדרן כדורגל ומחבר ספרים, חשוב שגם הדור הצעיר יידע מי היה אביו ויכיר את האיש שגרם לאוהדים לקנות כרטיס למשחקים, בעידן שהאליפות הייתה עוד בגדר חלום ירוק רחוק, אבל הכדורגל היה שמח ומרתק.
"מה? זה סטלמך?"
ברק רום, איזה מין שחקן היה אבא שלך?
"אבא היה שחקן "כלבו", שיחק כמעט בכל עמדה. אם היו צריכים לחזק את ההגנה, היו מורידים אותו לשחק כבלם, ואם היו צריכים להבקיע שערים, היו מעלים אותו להתקפה. הוא קפץ הכי גבוה, רץ הכי מהר, ולא השאיר ליריבים שלו שום סיכוי במאבקים האתלטיים. הוא נגח בקריירה שלו 50 גולים בארבע עונות".
אלה מספרים שלא היו מביישים את נחום סטלמך, הנוגח האגדי.
"אני אספר לך סיפור על סטלמך. כשאבא שלי הגיע לנבחרת, הוא היה בן 17. בימים ההם לא הייתה טלוויזיה בבתים. לא ידעת איך כל שחקן נראה. אז אבא לא ידע איך סטלמך נראה. באימון הראשון של אבא שלי בנבחרת, היה תרגיל של הגבהות מהצד – מרימים את הכדור, החלוץ רץ לנגוח, והבלם מנסה להדביק אותו. באימון הזה אבא שלי היה הבלם ונחום סטלמך היה החלוץ. הרימו כדור, אבא שלי קפץ חצי גוף מעליו, הרימו עוד כדור, שוב אבא קפץ חצי גוף מעליו. בהרמה החמישית המאמן אמר לו 'שמילו, בחייך תן לסטלמך להגיע לאיזה כדור בראש, זה החלוץ המוביל בנבחרת, אל תגמור לי אותו'. אבא שלי השיב לו בשיא התמימות 'מה? זה סטלמך?, איך הוא לא מצליח לנגוח'".
בהמשך אבא שלך גם שיחק בנבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 1970.
"סגל הנבחרת היה מורכב באותם הימים בעיקר מקבוצות תל אביביות. לשחקנים מחיפה, באר שבע ואפילו מירושלים היה סיכוי קטן מאוד להתקבל לנבחרת. רוב השחקנים היו ממכבי או הפועל תל אביב, למעט מוטל'ה שפיגלר ממכבי נתניה, שהיה בימים ההם השחקן הכי טוב במדינה ובנבחרת. זה היה מין מיליה סגור. כמעט שלא לקחו שחקנים מבחוץ.
"מי שדחף את החיפאים ועזר להם להיכנס לנבחרת היה הקפטן שפיגלר, האיש הכי קרוב לעמנואל שפר המאמן. אבא שלי לא היה במחנות אימונים או בתוכניות לזימון לקראת מקסיקו 70'. רק חודשיים לפני הטורניר שפיגלר אמר לעמנואל שפר 'אנחנו לא יכולים לנסוע בלי שמילו, אתה תצא משוגע אם לא תיקח אותו, אנחנו צריכים את הפיזיות והעוצמות שלו, אתה חייב שחקן חזק ומהיר כמוהו. אנחנו הולכים לפגוש נבחרות מקצועניות עם שחקנים חזקים ומהירים, והוא בין הבודדים שיכול להתמודד מולם'. אבא נכנס לנבחרת במקסיקו 70' בזכות מוטל'ה שפיגלר.
"זה השלב האחרון של הדמנציה, המצב הכי קשה. כשאני חוזר הביתה לאחר ביקור אצל אבא, אני מפורק לגמרי. לוקח לי יום שלם לצאת מזה. לפעמים אני לא יוצא מזה בכלל, זה תמיד בראש"
"בטורניר הוא שיחק מול אלופות העולם בעבר – אורוגוואי ואיטליה. במשחק הראשון מול אורוגוואי הוא פתח בהרכב והפסדנו 2:0, ומול איטליה, במשחק האחרון, סיימנו ב-0:0. אבא החליף את שייע פייגנבוים במחצית. מול איטליה הוא כבר הגיע למצב ממשי לגול. היה צריך להישרק פנדל, אבל בימים ההם לא היה VAR. חוץ מזה, אף אחד לא היה שורק לפנדל לטובת ישראל נגד איטליה. קשה לדמיין דבר כזה".
הצגות מדהימות מול הגדולות
מה איפיין את מכבי חיפה בתקופה שאבא שלך שיחק?
"לפני כמה ימים פגשתי בתל אביב את מוני מושונוב. הוא עצר אותי ושאל אותי 'אתה הבן של שמילו, נכון? תקשיב טוב', הוא אמר לי, 'הייתי חוסך חודשים כסף כדי לקנות כרטיס למשחק מול מכבי חיפה ואבא שלך. לא חשוב נגד מי הם שיחקו, זו הייתה הצגה. אבא שלך הפגין יכולות מדהימות עם הכדור'.
"זאת בעצם הייתה הקבוצה אז. הם נתנו הצגות מדהימות מול הגדולות. האליפות והתארים לא עניינו אותם, הם באו לתת שואו וליהנות. לא הייתה אז משמעת כמו היום. הם שיחקו מהנאה נטו. הכדורגל אז היה חובבני, כי כולם עבדו בעבודה נוספת. אהרון אמר, שהיה אז כוכב גדול, עבד בנמל; אברהם מנצ'ל היה סוכן ביטוח. אבא שלי עבד בחברת החשמל ולאחר מכן היה לו מועדון לילה".
מה היה חסר למכבי חיפה, כדי להיאבק על אליפות?
"עשור וקצת אחרי התקופה של אבא שלי, ב-84'-83', הם לקחו אליפות בזכות שלמה שרף. לדעתי, אם לא שרף, מכבי חיפה לא הייתה מתקרבת לאליפויות עד היום. שרף שינה את התפיסה והחדיר משמעת. הייתי עיתונאי אז, ליוויתי את הקבוצה וראיתי מקרוב את כל השינויים. שלמה שרף לקח קבוצה של חובבנים והפך אותם למקצוענים".
"חודשיים לפני הטורניר שפיגלר אמר לעמנואל שפר 'אנחנו לא יכולים לנסוע בלי שמילו, אתה תצא משוגע אם לא תיקח אותו, אנחנו צריכים את הפיזיות והעוצמות שלו, אתה חייב שחקן חזק ומהיר כמוהו'"
איך נראו החיים של אבא אחרי הכדורגל?
"אחרי המונדיאל, אבא כבר היה בן 31. היה לו עסק, מועדון לילה. הוא כבר איבד עניין בכדורגל, אז הוא פרש. שנה לאחר מכן, בחצי גמר גביע המדינה מול בית"ר ירושלים, ביקשו ממנו לחזור לשחק שבועיים לפני המשחק. מכבי חיפה נקלעה לפיגור בהארכה של 3:1. אבא הוא נכנס כמחליף, הבקיע צמד והשווה את המשחק ל-3:3. כעבור שנתיים הוא שוב חזר לקראת סוף העונה, כדי לעזור למכבי חיפה להישאר בליגה, ולאחר מכן הוא פרש סופית ממשחק.
"בפגרות מהכדורגל אבא גם שיחק כדורסל בליגה הראשונה, היה שחקן חמישייה במכבי חיפה".
הוא הספורטאי היחיד בארץ שזכה לשחק גם בליגה הבכירה בכדורגל וגם בכדורסל.
"יותר מזה. אחרי הפרישה, אבא שיחק שלוש שנים גם בליגה לאומית לטניס. הוא הספורטאי היחיד בארץ, ואולי גם בעולם כולו, ששיחק בליגות הבכירות בשלושת הענפים האלה. אבל הכדורגל תמיד היה המועדף עליו. הוא אהב את הכדורגל הכי הרבה".
הקשר עם אבי רן
היה קשר טוב בין אבי רן ז"ל לאבא שלך.
"כשאבא היה בן 40 הוא שיחק במשחק ראווה נגד הנוער של מכבי חיפה. אבי רן, אז בן 17, עמד בשער של הנוער. אבא הבקיע פעמיים עם הראש. אגב, אבי היה שכן שלנו. גרנו באותו הבניין. אחרי המשחק הזה הוא אמר לי שלא ידע איך להתמודד עם הניתור של אבא. והוא כבר היה בן 40.
"אבי רן מאוד אהב את אבא והעריץ אותו. גם רוני רוזנטל ואלי גוטמן היו שכנים שלנו. גרנו כולנו באותו הרחוב. גם הם מאוד אהבו את אבא ותמיד ביקשו ממנו לרדת ולשחק איתם כדורגל במגרש הקטן בשכונה".
מתי חלה ההתדרדרות במצבו הרפואי של אבא?
"לפני חמש שנים התחילו אצלו בעיות זיכרון. כנראה שהכדורגל לא תרם לבריאות שלו. אומרים שאולי זה בגלל הנגיחות. אחר כך הוא הפסיק לדבר בהדרגה, ובשנתיים האחרונות התפקוד שלו התדרדר למצב קיצוני. אני לא יודע אם הוא מזהה אותנו או לא, אני רוצה להאמין שכן, אבל אני חושב שרוב הזמן הוא לא יודע איפה הוא נמצא".
חברים מהעבר יוצרים קשר, מתעניינים?
"אנחנו לא בעד שיבואו לבקר אותו, אבל אנחנו מקבלים מאות שיחות טלפון בשבוע משחקני עבר וגם מאוהדים שמפוזרים מכל העולם. המון אנשים רוצים לטוס לכאן במיוחד, ופתאום אני מבין מי הוא היה בשבילם. כולנו מרוסקים. קשה מאוד לראות את זה, את הפער בין הגוף לראש, הוא עדיין בריון עם גוף אתלטי. אם תראה אותו לא תאמין. זה נראה כאילו בכל שנייה הוא הולך להגיד לי 'יאללה, שטויות'. אבל זה לא יקרה. לדעתי, זה השלב האחרון של הדמנציה, המצב הכי קשה. כשאני חוזר הביתה לאחר ביקור אצל אבא, אני מפורק לגמרי. לוקח לי יום שלם לצאת מזה. לפעמים אני לא יוצא מזה בכלל, זה תמיד בראש.
"כשאבא היה בן 40 הוא שיחק במשחק ראווה נגד הנוער של מכבי חיפה. אבי רן, אז בן 17, עמד בשער של הנוער. אבא הבקיע פעמיים עם הראש. אגב, אבי היה שכן שלנו. גרנו באותו הבניין. אחרי המשחק הזה הוא אמר לי שלא ידע איך להתמודד עם הניתור של אבא"
"למזלו, היו לו 75 שנים מלאות בעשייה. הוא עשה הרבה דברים שהוא אהב. הרבה דברים הוא עשה ראשון. הוא שיחק כדורגל באוסטרליה במשך חצי שנה, כשעוד לא הייתה אפשרות כזאת וחרש לבדו את אמריקה מחוף לחוף במשך חצי שנה. הוא לא היה פרחח ברמה של וולגריות. הוא לא צעק, לא קילל, לא היה אלים, לא השתמש בסמים ולא שתה אלכוהול, חוץ מבירה. לא ראיתי אותו בחיים שותה וויסקי או וודקה.
"והיו המון דברים מצחיקים. למשל, הוא אימן טניס בבריכת מכבי בחיפה. הדרך מבריכת מכבי למרכז הכרמל היא עלייה לא פשוטה. אחרי האימון, נשים שהתאמנו אצלו היו מבקשות ממנו להגיע איתו למרכז הכרמל. הוא כמובן היה מסכים. כל 100 מ' בדרך, הוא היה ניגש לאיזו מכונית, משחק אותה מוציא מפתח מהכיס וממשיך ללכת. כשהן התנשפו ושאלו איפה האוטו שלו, הוא היה עונה להן: 'אני אמרתי שיש לי אוטו? שאלתן אם אפשר להגיע איתי לכרמל, ואני אמרתי שכן'. היו לו כל מיני דברים כאלה. הוא היה נורא מצחיק".
רום כבש 78 שערים לזכות מכבי חיפה בליגה ב-283 הופעות ו-20 שערים בגביע ב-43 הופעות. הוא היה מלך השערים של מכבי חיפה, עד 1989, כשזאהי ארמלי לקח לו את הכתר. בנבחרת לא כבש אף שער ב-29 הופעותיו.
