מאת עלית קרפ
לפעמים, דווקא מכל מיני כוונות טובות מתגלה דמותה של החברה הישראלית, והדמות הזאת, איך לומר, לא משהו. בקמפיין החדש נגד שליחת הודעות כתובות במהלך הנהיגה, רעיון מבורך לכשעצמו, משתתפים כל מיני מנהלים בכירים במשק: מנהלי מפעלים, מנהל בית חולים ועוד אנשים שמחזיקים בידיהם את גורלותיהם של רבים. כולם אומרים בפנים רציניים: "אל תענה לי!", וגורמים לצופה לחשוב שהם משוחחים עם עובד שלהם, שיש לו אולי משהו להגיד, אבל הם משתיקים אותו.
זה החלק הראשון של הקמפיין הזה, שיש בו משהו מעליב וסותם פה. אחר כך מתברר, שהמנהלים הללו מצפים מהעובדים שלהם אמנם להיות זמינים כל הזמן, אבל אם הם נוהגים, הם לא צריכים לענות להם בכתב, כי אם יש משהו דחוף, הכי טוב להתקשר.
מה אנחנו למדים מזה? ראשית, שהבוס העברי לא מעוניין לשמוע את מה שיש לעובדים שלו לומר, ושנית, שהוא מצפה ממנו, לפחות בעבודות מסוימות, להיות זמין כל הזמן.
על מה ולמה שואלת מפורסטמה? האם לא קראו בישראל את המחקרים המוכיחים שדווקא עובד שאינו זמין בשעות החופשיות שלו, הוא עובד טוב יותר? האם לא שמעו על כך ששבוע עבודה מקוצר מגביר את הפריון והאם לא שמעו בישראל את חברותיה השוודיות של מפורסטמה גוערות בה על שהיא עובדת בעת חופשתה?
כנראה שלא, ולכן, מה שנחשב בשוודיה וגם בצרפת למשל, שתי מדינות שעדיין יש לנו מה ללמוד מהן בכמה וכמה תחומים, הפרה בוטה של זכויות העובדים, שלא לומר זכויות האזרח וזכויות האדם, משמש כאן כבסיס לגיטימי לקידום עניין חשוב מאין כמותו כמו צמצום כתיבת הודעות הטקסט בעת נהיגה.
מישהו חשב על זה, שאם העובד לא היה צריך להיות דרוך כל הזמן לקראת הבוסים שלו, ואם הבוסים היו מוכנים להקשיב לעובדים שלהם, זה גם היה מפחית מתח ומצמצם את כתיבתן של הודעות כאלה? כנראה שלא.
