מאת עלית קרפ
מה רואים בפרסומת החדשה ל"גלמז" – אפליקציה שמרכזת ספקי יופי וטיפוח? בחורה צעירה ויפה ששוברת בפטיש חלון ראווה של מספרה, לאחר שכנראה הספר לא עשה בדיוק מה שהיא רצתה ולכן אכזב אותה. ומה עושים כשמתאכזבים? כמובן, שוברים את הכלים, או במקרה הזה, את חלון הראווה. מגעיל, מיותר ומבטיח שאני לפחות לא אשתמש באפליקציה הזאת.
דווקא הפרסומת לפיג'מות של דלתא בכיכובה של אליאנה תדהר, שעל פיה הן כל כך יפות שאפשר ללכת איתן לכל מקום (כמעט), היא הפרסומת המדליקה של השבוע, והיא לא סתם מדליקה, אלא מעוררת מחשבה. יש אנשים שהולכים באמת כמעט לכל מקום עם פיג'מה. למכולת? נו, בטח, זה שתי דקות מהבית. להוריד את הכלב? בטח שהם הולכים עם פיג'מה. בשביל זה מתלבשים? שבת בבית? ברור שהם עם פיג'מות מהבוקר עד הערב.
מפורסטמה, שגדלה בהתיישבות העובדת חושבת, שמהפיג'מה צריך להיפרד כמה שיותר מהר בבוקר, גם בשבת, וששירו של ע. הלל "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?" משקף יפה את הלך הרוח ששרר בקיבוצים באותם ימים: מי שלא מצליח להוריד את הפיג'מה בבוקר (כמו הזברה), זה סימן שהוא בטלן, הססן וגנדרן, ומה חשבו על שלוש צורות הקיום הללו בקיבוץ, אין צורך להוסיף מלל. ואף על פי כן, בחלוף השנים, ועם צמיחתם של גורמים חתרניים בביתי, כאלה שאינם מהססים לטייל ברחבי הבית כשהם לבושים בפיג'מה שלהם מבוקר עד ערב בשבת לדוגמה, הבנתי, שבצורך להתלבש, ובמיוחד בצורך להתלבש יפה לכל אירוע, אפילו הליכה לפח, יש משהו שמשדר "אני לא ממש בבית בשום מקום" ולכן, שבתה הפרסומת של דלתא את לבי בהומור שלה, בתחושת הנינוחות שהיא משדרת, ובכלל, ברוח הנושבת ממנה, גם אם הרוח הזאת עדיין לא ציחצחה שיניים הבוקר.
