מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים נפלו 2,673 חיילים ומפקדים. בנים, אחים, נכדים, בעלים, אבות, וחברים. כל אחד מהם עולם ומלאו. חיים שנגדעו בטרם עת ופערו פצע עמוק שסירב להירפא בלב רבים.
לכל חייל ולכל מפקד יש את הסיפור שלו, החוויה האישית שטלטלה את חייו. כאן נספר את סיפורו של מפקד מעוז מפצח רפי אלדן.
לאחר חודשים ארוכים של הכנות, ביום רביעי האחרון, הגיע הערב הגדול של מעוז המפצח – ציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. חיילי ומפקד מעוז מפצח נפגשו באנדרטת הנח"ל בפרדס חנה, בהשתתפות יו״ר אתר ההנצחה של חללי הנח"ל אל״מ חדווה אלמוג, דני שטרנפלד מנכ״ל אתר ההנצחה של חללי הנח"ל ועודד ברוידא שהעניקו אכסניה מכובדת לאירוע ואירוח חם. הנחה את הערב ורדי מוסקוביץ׳.
המפצח היה אחד משלושת המוצבים הדרומיים בקו בר לב: המזח, הכפר והמפצח. על כולם פיקד המ״פ ארדינסט מפקד המזח. חודשיים לפני המלחמה הגיע סג״מ רפי אלדן מפקד מצטיין לאחר מסלול מפרך בצנחנים והחל לפקד על חיילי המוצב בקפדנות בתרגולות אינסופיות הכין היטב את הלוחמים לתרחיש הגרוע מכל.
מי חלם שתרחיש האימים הזה יגיע וכל כך מהר.
אלדן דיווח ממגדל התצפית שוב ושוב ושוב והתריע על כוחות מצריים בהיקף חריג, רובם מוסווים ברשתות הסוואה אך למעלה לא לקחו ברצינות את הדיווחים שלו ושל חייליו.
סיפורו של מוצב מפצח וחייליו שנלחמו בגבורה עד הכדור האחרון ,הרגע המכונן ליפול בשבי המצרי היתה האופציה היחידה ואף החכמה וזאת כדי לא לחזור בארונות ארצה. להכנע היה אקט אמיץ שלא הכיר אלדן, האגו נשאר בצד כדי להחזיר את חייליו בחיים.
סיפור הבלתי יאמן של המפקד רפי אלדן על ניהול לחימה חכם ואמיץ שעליה לומדים בצה"ל.והסיפור הבלתי יאמן כיצד חמישה חודשים לאחר שובו של אלדן מהמלחמה והשבי הנורא, הוא התבקש לחזור למוצב שהיה כמובן בשליטה מצרית יחד עם יחידת איתור נעדרים כדי למצוא את חייליו ההרוגים ולהביאם לקבר ישראל.
במהלך החיפוש רפי הצביע על מקום נפילתם של החיילים והיחידה שכללה אנשי מודיעין ארכאולוגיה מצאה את גופות החיילים וגם את השופר של המוצב.
בתום החיפוש נערך במקום טכס לזכרם של הנופלים ונציג הרבנות מהמשלחת הישראלית תקע בשופר. כולם עמדו והצדיעו כולל הקצינים המצרים שהצדיעו גם הם!
זה היה מראה סוריאליסטי ומרגש במיוחד!
בתום המלחמה שלושה מחיילי המוצב קיבלו עיטור מצה"ל ביניהם מפקד המוצב רפי אלדן שקיבל את אות המופת, משה אדדי ז״ל את עיטור העוז ואבי ליבנה צל״ש.
מספר חודשים לאחר המלחמה נקרא רפי להעיד בוועדת אגרנט. בימים אלה 50 שנה אחרי, פורסמו לקהל כל העדויות.
במהלך האירוע שנערך באנדרטת הנח"ל קמו בהפתעה החיילים והודו לרפי המפקד: ״ברגעים כאלה כשאתה נתון במשבר ותפקוד לקוי ורק אומץ ונחישות הם המנחים אותך לעמוד מול האויב ולהלחם. אני חושב שלא אגזים בקביעתי כאן שאנו- לוחמי המוצב חייבים לרפי את חיינו״.
בערב השתתפו גם חיילי השריון שניסו לסייע ולהדוף את המצרים. זה היה מפגש מרגש ביותר וסגירת מעגל.
50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים רפי אלדן פותח את הלב והפה 50 שנה אחרי, כינס את חיילי מוצב מפצח למפגש סיכום וציון יובל למלחמה. הפעם הוזמנו הלוחמים עם בני המשפחה, נשים ,ילדים וטף, המשפחות השכולות, משפחות של חיילים שנפטרו, האחים והאחיות הגיעו וגם אישה שהיתה אז חברה של אחד מהחיילים שנהרגו.
בהתרגשות עלה אלדן לבמה ועשה את שיחת הסיכום יחד איתו עלו רופא המוצב דוקטור דני פלג שסיפר שהפצוע הראשון במלחמה היה ממוצב המפצח.
הלוחמים עלו לבמה ושיתפו בחוויותיהם מהמלחמה והשבי. גולת הכותרת המרגשת על הבמה היו הטנקיסטים שלחמו בגזרה ושיתפו מנקודת ראייתם על המלחמה, לחימתם העיקשת מול התופת והניסיונות שלהם לסייע למוצב, מול מכות התופת שהנחיתו עליהם המצרים והיו גם ניסים. הם סיפרו על מקרה שהם זיהו במהלך אש תופת שהם יורים לכיוון המצרים ששלושה לוחמים מולם הם בכלל ישראלים ומנעו את הריגתם.
סיפור המלחמה של רפי
ֿרפי אלדן, מהנדס, תושב זכרון יעקב. במלחמת יום כיפור היה מפקד מוצב מפצח, מוצב שנפל בשבי המצרי. על תפקודו במלחמה קיבל את אות המופת.
"יום כיפור שלי הוא בנוסף לעשיית חשבון נפש גם חזרה אל המלחמה הקשה ההיא, השבי, חיילי וחברי שנפלו בקרבות המרים בסיני וברמת הגולן.
ערב המלחמה היו במוצב המפצח שעל גדות תעלת סואץ (אחד ממוצבי קו בר-לב) עליו פיקדתי כעשרים ושניים לוחמים, חולית מודיעין שנשלחה לתגבר את המוצב בתצפיות ודיווחים לפיקוד דרום, וכן חוליה טכנית שהגיעה לתקן את הנגמ"ש של המוצב, קשר, רופא וגשש בדואי שהוביל את הסיורים הרגליים לאורך האגם המר הקטן.
לאחר הארוחה המפסקת ביום שישי אחר הצהריים כינסתי את כל חיילי המוצב על מנת להסביר להם את הסיבה להגברת הכוננות. הצבא המצרי עורך תרגיל גדול משולב ורק ביום ראשון נוכל לדעת אם פני המצרים למלחמה או שזה רק תרגיל.
המצרים קידמו כוחות עצומים כולל תותחים, שריון, סוללות טילי נ"מ, ואספקה במשך כל השבוע שקדם למלחמה. ביום שבת בבוקר ראינו טילי קרקע-קרקע מכוונים למוצב במרחק של פחות מקילומטר. כמו כן ראינו טילי נ"מ ניידים קרוב לתעלת סואץ שהיוו סימן מובהק לכוונות ההתקפיות של המצרים. דיווחנו לפיקוד אך הם אמרו שזה רק תרגיל.
בשבת בצהריים בשעה 13:30 המפקדה במיתלה הודיעה לי להכנס מייד ל"כוננות ספיגה" כיוון שהמצרים עומדים לפתוח באש על המוצב. פקדתי על החיילים להכנס לבונקרים, והתמקמתי בעמדת הפריסקופ על מנת לצפות על התעלה כשאני מוגן מהפגזים ולאתר ניסיונות חציה של המצרים. לפני כניסתי לעמדה הספקתי לראות מטוסי סוחוי מצריים טסים בגובה נמוך מאוד לשטח שלנו.
החלה הרעשה כבדה על המוצב כולל פגזי מרגמה, טנקים וטילי קרקע-קרקע שלמזלנו נפלו מספר מטרים מחוץ למוצב. ההפגזה נמשכה כשעה כשלפתע אני מבחין בעשרות חיילי קומנדו מצריים עולים על סירות ומתחילים לחצות את התעלה ממש מול המוצב. נתתי פקודה לתפוס עמדות מול התעלה ולפתוח באש. תפסנו את המצרים באמצע התעלה והסבנו להם אבידות קשות. חלק קטן מקרוב למאה חיילים שחצו הצליחו להגיע לצד שלנו, עלו במדרון התלול וצצו אל מול ענינו במרחק מטרים ספורים. הצלחנו להדוף את המתקפה המצרית ולהתארגן מחדש להגנה היקפית.
המצרים המשיכו לירות אש ארטילרית על המוצב. כוחות השיריון שלנו שהיו אמורים להגיע לאזור המוצב ולסייע בהדיפת האויב נתקלו בחוליות אנטי טנקיות בשטחנו שהסבו פגיעות קשות בטנקים שלנו בעזרת טילי סאגר. רק עם רדת החשכה הצליחו חלק מהטנקים שלנו לאחר לחימה עיקשת ואומץ בלתי רגיל להגיע עד לאזור המוצב ולעצור נסיונות המצרים להקים גשרים נוספים.
על נטישת המוצב לא חשבתי ולכן לא ביקשתי מהטנקים שיחלצו אותנו. גם מג"ד הטנקים עמנואל סקל לא קיבל הוראה לפנות אותנו. בחצות הליל נסוגו הטנקים ומאותו רגע לא ראינו אותם שוב.
יום ראשון היה רגוע יחסית, המצרים עסקו בעיקר בהעברת כוחות גדולים לצד שלנו ולארגן אותם בשטח. טיווחתי מספר פעמים את סוללת התותחים שלנו לפגוע בגשרים שבנו המצרים אך ללא הצלחה כך גם מטוסים שלנו שנשלחו לתקוף את הגשרים חלקם הופלו באש התופת המצרית.
לקראת ערב ביקשתי להחליף את החיילים בעמדות על מנת שינוחו מעט, אך מספר חיילים נספחים מהחוליה הטכנית סירבו פקודה אפילו לחלק תחמושת ואוכל. בשעה חמש אחר הצהריים התקשר קצין מפיקוד דרום לדווח לי על המלחמה שפרצה עם סוריה ומצרים ושעד עתה לא נפל אף מוצב בידי המצרים (דבר שלא היה נכון…). אני דיווחתי לו על החיילים הסרבנים והוא אמר ש "נעזוב אותם ובבוא הזמן נטפל בהם".
יום שני עם אור ראשון כוח מצרי מגיע עד פאתי המוצב וחייל ערני מזהה אותם ופותח באש. הכוח חוסל אך במקביל טנקים מצריים שנמצאו בשטחנו ירו על העמדות שבהם היינו ואנו נסוגנו מייד לתוך הבונקרים. זה אפשר לכוח נוסף של המצרים להכנס לתוך המוצב ולהגיע עד פתחי הבונקרים.
ביקשתי אש כוחותינו על המוצב אך זה לא עזר. האלוף מנדלר (שנהרג בהמשך הלחימה) אמר לי "אנחנו מנסים להגיע אליכם. אבל עכשיו אתה הגנרל ההחלטות הן בידך!"
אש נורתה ורימונים נזרקו פנימה. המצרים משתמשים בלהביורים שממסים את תעלות האיוורור וזורקים פנימה רמוני עשן. אני מחלק מסכות אב"כ לחיילים שלידי, רופא המוצב מחלק פדים רטובים…המילים האחרונות שאמרתי בקשר היו "מבקש חילוץ, שורפים אותנו!…לאחר מכן הקשר נותק.
ידעתי שהכוח המצרי יפרוץ פנימה בכל רגע. התארגנו להמשך לחימה למרות המחנק והעשן. לפתע אני שומע חייל שואל "אולי ניפול בשבי?", נפל לי האסימון! לא חשבתי על האופציה הזו כי לא חונכתי להכנע. בצנחנים רצים קדימה…לא נכנעים.
מייד נתתי הוראה להניח את הנשק ולצאת החוצה בידיים מורמות. רוב חיילי המוצב יצאו מבונקר התאגד ישר לידי המצרים. חייל מצרי פתח באש למרות שהם היו ללא נשק ובידיים מורמות, והרג ששה חיילים.
אני ועוד חמישה חיילים יצאנו מבונקר החמ"ל ולא היו מצרים אז הסתתרנו בעמדות. נשמעו יריות והחלטנו לצאת וליפול לידי המצרים. ראיתי קצין מצרי עם אקדח בצד השני של המוצב, צעקתי לעברו עם ידיים מורמות, הוא שלח שני חיילים שלקחו מאיתנו את השעונים, דיסקיות וצרפנו אותנו תוך כדי שהם מכים בנו לשאר חיילי המוצב השבויים.
ברגע אחד איבדנו את החרות שלנו והיינו תלויים בחסדיהם של המצרים. ההרגשה שלי היתה קשה מנשוא. איך הגענו למצב הזה? מה לא עשיתי נכון כמפקד המוצב? הרגשה שליוותה אותי שנים רבות גם לאחר החזרה מהשבי.
לאחר תחקיר קצר בשטח של מפקד הכוחות המצריים בגזרה, העבירו אותנו במשאיות לעיר סואץ שם בבית החולים טיפלו בפצועים ולאחר מספר שעות העלו אותנו לאוטובוסים והעבירו אותנו לכלא המרכזי בקהיר- כלא עבסייה. את הפצועים העבירו לבית חולים בקהיר.
החודש הראשון היה קשה רצוף בעינויים, התעללויות, רעב צמא וחקירות ללא הפסקה. היה צריך כוח נפשי וגם פיזי כדי להתמודד עם הנסיונות של המצרים לשבור אותנו. מסתבר שהכוחות ישנם, צריך רק לשמור על שפיות ולא להשבר גם אם כואב ורעבים ומאוד מאוד צמאים.
לאחר כחודש העבירו אותי עם עוד כשלושים שבויים לכלא באלכסנדריה שם התנאים היו מעט יותר נורמליים אך עדיין היחס של המצרים היה קשה ומלווה תמיד במכות וכל מיני הפתעות. לאחר כחודש העבירו אותנו חזרה לכלא בקהיר.
לאחר ההסכם בקילומטר המאה ואחת שבו סוכם על חילופי שבויים עם המצרים (כ-240 שבויים שלנו תמורת יותר מ- 9000 שבויים מצריים), הודיע לנו שר המלחמה המצרי איסמעיל עלי שבא לכלא עבסייה בקהיר יחד עם הצלב האדום שסוכם על חילופי שבויים ושיחזירו אותנו "גלים גלים במהלך השבוע הקרוב". היינו מרוכזים באולם גדול צמוד לכלא. שר המלחמה שאל האם יש לנו בקשות מיוחדות. אחד השבויים אמר "בהזדמנות זו שאנחנו בקהיר אנו מבקשים לבקר בפירמידות" ולהפתעתנו שר המלחמה נענה לבקשתו! כל יום יצאה קבוצה עם קצין מצרי מלווה ומספר חיילים שתפקידם היה לשמור עלינו, ונסענו בתוך העיר עד לספינקס שלמרגלות הפירמידות, הצטלמנו ומייד עלינו לאוטובוס לפני שהאספסוף המצרי יעשה בנו שפטים.
חזרתי ביום הרביעי להחלפת השבויים – בדיוק ביום הולדתי! נולדתי מחדש!
כל יום כיפור הוא מאוד משמעותי בשבילי. זה יום שבו אני חווה את המלחמה מחדש ואני נזכר במה שעבר עלי. אני נזכר בחיילים שלי שנפלו בגעגוע רב, ומצד שני בהודיה על הנס שקרה לי ולחברי שחיינו ניצלו ושבנו הביתה ולמרות הטראומה והקשיים הקמנו משפחות לתפארת ואנו חיים חיים מלאים.
גמר חתימה טובה ושנה טובה לחיילי צה"ל ולכל עם ישראל"!
"בכל שלבי הלחימה גילה אומץ-לב, קור-רוח, תושייה ודבקות במשימה למופת".
עם פרוץ קרבות מלחמת יום הכפורים שימש סגן רפאל אלדן כמפקד מעוז "מפצח", בגזרה הדרומית שבתעלת-סואץ. כשתקפו המצרים את המעוז באש-ארטילריה ובטילים, היה סגן רפי אלדן מחוץ לחפרות, עובר מעמדה לעמדה ומוודא שאנשיו לא נפגעו, ולעתים אף שמר במקום החיילים שהיו עייפים. ב-8 באוקטובר 1973 אזלה התחמושת במעוז. אנשי המעוז, בפיקודו של סגן רפי אלדן, לחמו במצרים ב-נק"ל, בכלל זה רימונים, ולאחר קרב מר נפל המעוז בידי המצרים. בכל שלבי הלחימה גילה אומץ-לב, קור-רוח, תושייה ודבקות במשימה למופת. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי
מלחמת יום הכיפורים, שהייתה הנוראה במלחמות ישראל, טלטלה את החברה הישראלית מבחינה פוליטית, תודעתית וחברתית. במלחמה נפלו 2,673 חיילים ומפקדים, למעלה 11,000 נפצעו, 7,251 נותרו נכים. 301 חיילים ומפקדים נפלו בשבי מתוך מאות שהוכרזו כנעדרים, 13 לא הובאו לקבורה עד עצם היום הזה.
בימיה הראשונים של המלחמה שררה בציבור חרדה קשה מפני תבוסה אפשרית וחורבן. שר הביטחון דאז, משה דיין, כינה זאת "חורבן בית שלישי".
צה"ל אכן נתפס בלתי מוכן, אך התעשת במהרה ובתוך פחות משבועיים התייצבו הטנקים במובלעת הסורים, במרחק 40 קמ' מדמשק ובקילומטר ה-101 לקהיר לאחר שחצו את תעלת סואץ. ניצחון מוחלט ובלתי נתפס בהיסטוריה הצבאית של ישראל ושל העולם.
זכרו ומעמדו של האירוע המכונן הזה הולך ונשחק. מלחמות נוספות שבאו אחריה החלישו את התודעה הציבורית. רק כשליש מהציבור הישראלי כיום חווה את מאורעותיה של המלחמה והדור הולך ופוחת.
בפגישת מפקדי מעוזי הנח"ל עם ראש מה"ד האלוף מנחם מרון בתאריך 1.7.75 מספר רפי: "כשביקשתי אש על מוצבינו לקח קצת זמן עד שתפסנו את הסוללה הזאת, שהייתה מועסקת על-ידי מעוזים אחרים. מייד כיוונו את האש על המעוז, והורידו אש יעילה מאוד על המעוז. זה היה פעם ראשונה שיש לנו את התותחים. בהתחלת המלחמה לא היה לנו כמעט שום קשר עם סוללת התותחים. ניסיתי ליצור עמם קשר כדי לדווח על מקורות הירי שלהם, ולא קיבלתי שום סיוע. יותר מאוחר, התחלנו לעבוד עם הארטילריה. שמתי לב שהם לא פוגעים — או שהם טעו בכלל בכיוונים, או שהם פשוט לא יודעים לירות. דבר יותר גרוע, שהייתה רק סוללה אחת לסיוע למעוז, וזה לא היה כוח אש. המצרים ירו כמויות עצומות של אש ופגזים, ואנחנו פגז, ואתה בקושי רואה את הפגיעות שלנו". כך מספר גם סגן יוסף זוטא, קצין השיתוף הארטילרי בגדוד 52, שטיווח במהלך המלחמה את אזור המעוז: "לא היו לי כלים, במקום לרכז את האש פיזרתי אותה". (ראיון שהתקיים בתאריך 24.9.2013 בכנס לוחמי גדוד 52 ביד השריון, לטרון, לרגל מלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים).
רפי מוסיף ומספר: "היינו בקשר עם מפקד האוגדה והוא נתן לנו הוראות מה לעשות. כל פעם רצינו לדעת מה קורה עם הכוחות שלנו. מנדלר גם הבטיח שתוך חצי שעה-שעה הם יגיעו למעוז ויחלצו אותנו. אני לא יודע אם האמנתי לו, אך הייתי בתקווה שהם יגיעו. מיד הוצאנו את כוח החיילים החוצה אל כל העמדות, ואיישנו אותן מחדש. איך שראו המצרים אותנו היה אותו סיפור, הטנקים התקרבו והתחילו לירות לכל הכיוונים, המצרים הצליחו לעלות לאותה העמדה לפני שהחיילים שלנו הצליחו לעשות משהו, ועוד פעם נכנסו למעוז, ואז היה די מאוחר, וכשביקשנו את הסיוע אני זוכר שאמרו לי שלא רק אני במצב קשה, אלא גם 'הכפר' ו'המזח', ושאני לא אטריד אותם. בסוף קיבלנו את התותחים, אך משום מה הם פספסו, וגם המצרים המשיכו להתקדם עד שהגיעו לפתחי הבונקר".
סיפור המלחמה שלי
מיכל כהן אלדן רעייתו של מפקד מוצב המפצח רס"ן רפי אלדן במלחמת יום כיפור הייתי כמעט בת שמונה.
כמו ביום כיפור התפללתי בבית הכנסת בשכונה כשהגיעה בשורת המלחמה יצאתי בריצת אמוק הביתה להודיע למשפחתי שפרצה מלחמה. אני זוכרת את הפחד שאחז בי ובעיקר את ההתרחשות בשכונה שכלל את גיוסם של הגברים למילואים, אוטובוסים מתמלאים בלובשי מדים מקומטים חלקם עם ריח נפטלין אני נזכרת בבהירות שישבתי מתחת לבניין העמודים של ביתי, השכנים יושבים ומחכים לאוטובוס שיסיע אותם לחזית. תמונה שחרוטה בראשי היא של השכן אליאס מקומה שלישית, שהיה לבוש מדים ועל ברכיו יושבת אשתו הטרייה, חודשיים קודם הם התחתנו. אני זוכרת שהיא בכתה והוא ליטף את שיערה וניסה להרגיע אותה. אחרי זמן קצר הגיע אוטובוס, הם התנשקו, התחבקו ארוכות, היא לא רצתה לשחרר, הם נפרדו, הוא עלה לאוטובוס ונופף לה לשלום. השכן לא חזר מהמלחמה.
באותה שנה בפורים התחפשתי לכלה לבשתי שמלה לבנה אני זוכרת שלרגע השתובבתי והפלגתי בדמיוני הפורה: מעניין מי יהיה בעלי כשאהיה גדולה. בחלומות לא דמיינתי שבעלי לעתיד מפקד זה עתה על מוצב מפצח בתעלה. בחלומות הכי פרועים לא חלמתי שבעלי לעתיד וחייליו נלחמים בגבורה לחימה אמיצה ועיקשת ועוד רגע יפקירו אותם למות. לא הבנתי שרגע לפני הסוף, יקרה להם נס שברגע מכונן יצעק מישהו המפקד אולי ניפול בשבי. והמפקד אלדן שהמילה שבי לא היתה בלכסיקון שלו ואפילו לא הבזיקה בראשו האופציה הזאת. אבל ברגע קריטי שהתחמושת אזלה והמצרים מכתרים בהמוניהם את המוצב ואין מענה ועזרה מהצד הישראלי להביורים שורפים את פתחי האוורור בבונקר והם עוד רגע מתים, רפי מחליט שזאת האופציה היחידה שלא לחזור בארונות עם הביתה מהמלחמה.
עשרים שנה אחרי פגשתי אותו בפריז, הסתובבנו ברחובות פריז מאוהבים וכשעלינו לאייפל הוא סיפר לי על המלחמה. מאז לא עזבתי אותו!
כמה חודשים אחרי בטלפון מפריז לתל אביב החלטנו להתחתן וחזרתי לארץ. בתחילת חיינו המשותפים ראיתי שהוא לא ישן ולא הבנתי מדוע. הרהרתי בפשר הקושי ויום אחד בחנות ספרים כפישפשתי בין ספרי הפסיכולוגיה הגיח ספר “מבוא לפסיכיאטריה”, דיפדפתי ובינגו. "פוסט-טראומה".
עכשיו הכל התברר והתחבר, רפי סובל מפוסט-טראומה. מאז ילדתי לו שני בנים, אחרי שירות משמעותי בצה"ל ולימודים גבוהים, עובדים בהייטק.
אנו חיים את המלחמה, סיפוריה והשלכותיה בהרבה רגשות ואהבה עמוקה למדינה. אני חיה עם זה, מכירה את כל החיילים יודעת כל מה שקרה במוצב, לפני ואחרי המלחמה והשבי ומקשיבה כבר שלושה עשורים. כשקשה לו אני כואבת כאילו שהייתי שם. לאחרונה ראינו את הסרט "המזח" שהציף את הסיפור המוצב בצורה הכי אוטנטית ומרגשת.
