שסטופלוב הגיעה לישראל לפני ארבע וחצי חודשים מאוקראינה, אחרי שברחה מקייב יחד עם אריק, בנה בן הארבע. שבועות ספורים מפרוץ המלחמה באוקריאנה, היא הבינה כי המצב המתפתח עלול לסכן את חייה וחיי ילדיה, לרבות זו שעדיין לא נולדה.
בהחלטה משותפת עם בעלה אדוארד, היא יצאה בחיפזון עם בנה הקטן למסע של כמה ימים דרך הונגריה, יוון ומשם למשפחתה בישראל, כשהיא משאירה מאחוריה את בעלה מתוקף צו איסור יציאה מהארץ לגברים אוקראינים בגילאי גיוס.
"במשך שבועיים לא יצאנו מהבית", היא משחזרת את הרגעים שהובילו להחלטה הקשה, "לא התקרבנו לחלונות ולא עשינו שום דבר שיכול לסכן אותנו, אבל מהר מאוד הבנתי שבחודש חמישי להריון, אני לא יכולה להמשיך כך. כשהסתבר שגם הרופאה שלי נעלמה, החלטנו לעזוב. דרך בית הכנסת שלנו, נסעתי עם הבן הקטן שלי במשך 24 שעות באוטובוס מחוץ למדינה, ומשם לישראל. פה בארץ, הגעתי לאחי ולמשפחתו, ומאז אנחנו איתם. הם פשוט הצילו אותי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם".
את אדוארד בעלה, שסטופולוב לא ראתה כבר ארבע וחצי חודשים, אבל הם משוחחים מידי יום בטלפון. לפני ימים ספורים היא הודיע לו כי הוא הפך לאב בפעם השנייה, הפעם לתינוקת מקסימה בשם אליס. "הוא מאוד התרגש", מספרת האם הטרייה, "ביקש שאמסור תודה לכל הצוות ברמב"ם ואמר שזו המתנה הכי טובה שאפשר לבקש. הסיטואציה לא פשוטה בכלל, אבל אני מקווה שנוכל להתראות בקרוב ושיכיר את הבת שלו. למרות שממש לפני שלושה שבועות נפלו רקטות מטרים ספורים מהבית שלנו בקייב, אני מקווה שכל המצב הזה יגמר בקרוב ושנוכל להיפגש".
את ההתרגשות שהגיעה עם הנסיבות המורכבות של הלידה הזו, אפשר היה להרגיש היטב במערך ההריון והלידה של רמב"ם. "זו באמת סיטואציה מורכבת", הסביר ד"ר יניב ציפורי, רופא בכיר במערך ההיריון והלידה של רמב"ם שליווה את שסטופלוב בלידתה, "כולנו היינו איתה יחד וניסינו לחזק אותה כמה שאפשר".
ממיטתה שבמחלקת יולדות א', כשהיא צמודה לשני ילדיה וקרובי המשפחה בישראל, האם הטריה מספרת שיש פה סגירת מעגל: "אחרי שאחי נולד באוקראינה, ההורים עלו לארץ ואני נולדתי בישראל בפער של ארבע שנים. כשהייתי בת 12 ההורים שלי עזבו שוב לאוקראינה ושם גרתי במשך 18 שנה, התחתנתי וילדתי את הבן שלי. היום, ארבע שנים אחרי שהוא נולד באוקראינה, נולדה לו אחות בישראל. זה ממש כמו הסיפור של אחי ושלי".
