הקו של יהודית

יהודית שכטר נולדה בסלובקיה להורים ששרדו את השואה וגדלה בעכו למשפחה חמה ואוהבת. לאביה, שלמה קליין, היו 16 אחים ואחיות, לאחר השואה הם נותרו 12. "הייתי מוקפת בדודים שכל היום מנשקים ומחבקים אותי. גדלתי כנסיכה מאוד מפונקת, הייתי ילדה של אבא. לכבוד בת המצווה ביקשתי את הספרים של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ואחד העם. זה לא היה כל כך מקובל, אבל אלה הדברים שעניינו אותי".

בימי המלחמה, אמה הייתה במחנה ריכוז ואביה בצבא הרוסי, שניהם הגיעו לאותה העיירה ומשם עלו לארץ ישראל. "הוריי היו אנשים בעלי שאר רוח, הבית תמיד היה פתוח, תמיד פיתחו אצלנו את הרצון ללמוד ולהצליח. אבי היה יזם שהגיע לארץ והקים מפעל. הוא היה סגן ראש עיריית עכו ואפילו יש בעיר רחוב על שמו", מספרת עליו בתו בגאווה.

בתיכון הוריה שלחו אותה לפנימייה לבנות בתל אביב. "אלה שנים מאוד מעצבות בחיים שלי. תל אביב של שנות ה-60 הייתה וואו אחד גדול. הייתי חולפת הלוך ושוב ליד קפה כסית, לראות מי מהאמנים יושב שם. מאוד אהבתי את התקופה הזאת. לאחר שסיימתי את הלימודים אבי אמר לי שכדאי לי להיות מורה, וכך עשיתי".

שכטר סיימה את לימודי ההוראה באוניברסיטה והחלה ללמד אנגלית. באותה התקופה הכירה את בעלה חיים, והם נישאו.

שליחות בארצות הברית

בני הזוג התגוררו בתל אביב ונולדו להם שתי בנות. שכטר לימדה אנגלית בשכונת התקווה, וכעבור שנתיים הם יצאו בשליחות לארצות הברית. "הגענו לניו יורק לבית ספר מדהים. אפשר לומר שהחוויה בבית הספר נתנה לי ביטחון עצמי בתור מורה. אהבתי ללמד, אהבתי את בני הנוער מאוד, עד היום אני בקשר עם אחת התלמידות שלי משם דרך הפייסבוק. בדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים, והאינסטינקט הראשוני שלנו היה לחזור לארץ, ולא אישרו לנו. היינו בקהילה יהודית מאוד חמה ואוהבת שאספה כספים רבים לתרומה. הייתי מקריאה לתלמידים שלי את החדשות מהעיתונים, מספרת ובוכה. אבל זה היה התפקיד שלי, לגרום להם להרגיש תחושת הזדהות".

הם עברו למיאמי, שם שכטר למדה לתואר שני וחזרו לישראל. "התלבטנו מאוד כשחזרנו לארץ היכן נגור, לבסוף החלטנו לעבור לצפון ולהתקרב למשפחה. התמקמנו בקרית מוצקין וכאן נולדה בתנו השלישית. יש לי זיכרונות מאוד טובים מהתקופה הזאת. חינכתי כיתה ולימדתי אנגלית באורט ביאליק, לאחר מכן עברתי ללמד באולפנה במוצקין, ובאותה השנה נולד בני שמעון".

תחושות של אמא

שכטר מגדירה את הימים האלה כנקודת המפנה של חייה. "כשאני חושבת היום על הנסיכה המפונקת שהייתי בבית הוריי, אז זו הייתה הנקודה שבה הכל השתנה. מאז ששמעון היה קטן הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא לא דיבר וההליכה שלו הייתה קצת מוזרה. התחננתי בפני האחיות בטיפת חלב שנעשה בדיקות, והן הטיפו לי שהכל בסדר. אבל עם תחושות של אמא אי אפשר להתווכח. אני התעקשתי ולקחתי אותו לבית אבא חושי. שם פגשה אותו רופאה, שאמרה שהיא ראתה בעבר ילד שמאוד דומה לשמעון שלי, ומיד היא אבחנה אותו. שמעון סבל מניוון שרירים. כשאמרו לי דבר כזה בגיל די צעיר, כשכל החיים עוד לפניי, לא ממש הבנתי מה נפל עלינו".

"היו אנשים שאמרו לי שמה שקרה לי זו מתנה. אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. הילד שלי היה ילד מתנה. מה שקרה לי הוא בכלל לא מתנה, אני לא מוכנה לראות את זה כך. זו אולי גזירת הגורל"

מנקודה זו החלה תקופה לא פשוטה של בדיקות בבתי חולים. שכטר: "הוא היה ילד מקסים וחכם. כשהוא התחיל לדבר, הוא לא הפסיק. נסענו להמון בדיקות וטיפולים. נפגשנו עם רבנים, שלחנו הודעות לרופאים בחו"ל, נסענו לירושלים לפרופסור שפירא, וזכור לי רגע אחד שהוא מספר לי ששמעון חולה בדושן. ידעתי שיש מחלות שאפשר לחיות איתן, אז שאלתי אותו מהי תוחלת החיים, והוא השיב לי עד גיל 18. שמעון היה אז בן 3, והתחלתי לחשב בראש בת כמה אני אהיה כשזה יקרה?".

המשפחה התקשתה לעכל את הבשורה אבל החיים המשיכו כסדרם. "סיפרתי להורים שלי ולאנשים קרובים, אבל בעיקרון שמרתי את זה בסוד. זו הייתה תקופה שאנשים לא דיברו על הדברים האלה, ואני כל הזמן שידרתי שאצלי הכל בסדר. חשבתי שאני אדם חזק שמסוגל להתמודד ולא רציתי רחמים מאף אחד. היום אני מבינה כמה זה היה טיפשי", היא מספרת.

החנות המיתולוגית בקריון

כששמעון היה בן 4, קראה לשכטר הגננת שלו בפעוטון. "היא אמרה לי שלדעתה יש לשמעון בעיות במוטוריקה העדינה והיא רוצה להשאיר אותו שנה נוספת בפעוטון. אני מיד אמרתי שהוא ילד מאוד נבון ופיקח, ואני סמוכה ובטוחה שהוא יסתדר, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן. ברגע שהגעתי הביתה אמרתי לבעלי שאני רוצה להעביר את שמעון לחינוך חרדי, לחדר, כי שם בגיל 4 הוא כבר ילמד לקרוא ולכתוב. אני לא יודעת מאיפה הגיע לי הרעיון הזה, זו הייתה השגחה עליונה. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי, וצדקתי עד סוף ימיו. קיבלו אותו בתלמוד תורה באהבה ובחום, ידעתי ששם שמעון ימצא את עצמו".

ככל שהשנים חלפו, ימיה של שכטר הפכו קשים יותר ויותר. שכטר: "להיות מחנכת באולפנה זה תפקיד שדורש רבות – החל מבדיקת מבחנים ועבודות ועד לביקורי בית. התחלתי לחשוב אולי לעזוב את האולפנה, כי קשה להמשיך בתפקיד הזה עם כל מה שאני עוברת. רציתי להיות עצמאית, לפתוח חנות לפאות ותכשיטים. לא הייתה כזו חנות באזור וחשבתי שזה יכול להצליח. נסעתי לבני ברק והגעתי לפאנית מפורסמת, ביקשתי ממנה שתלמד אותי כל מה שהיא יודעת והיא סירבה. יצאתי מדלת החנות, עמדתי וחשבתי לעצמי איך אני חושבת לשכנע אנשים לקנות אצלי בחנות אם אני לא מצליחה לשכנע את הפאנית ללמד אותי? חזרתי פנימה, והפעם היא השתכנעה".

וכששכטר מקבלת החלטה, היא מבצעת. עם תואר שני ורזומה מרשים בהוראה, לא היה דבר שיעמוד בפניה והיא פתחה את החנות שלה. "התחלתי בלטאטא רצפות בחנות פאות בבני ברק, אחר כך עברתי לשטוף את הפאות, ורק בסוף היא נתנה לי להחזיק מספריים".

שכטר סגרה את פרק ההוראה בחייה ויצאה לעבר ההרפתקה החדשה. היא מספרת: "עזבתי את האולפנה בלי להסתכל אחורה. פתחתי את החנות 'הקו של יהודית', תחילה ברבמ"ד ולאחר מכן בקריון. מאוד אהבתי לעסוק בזה, זה הרגיע אותי. פתאום היה לי הרבה זמן להיות עם שמעון. אם אני צריכה לנסוע איתו לרופא אני לא צריכה לבקש חופש, זה היה מאוד משמעותי בשבילי". את החנות המאוד מיוחדת שלה סגרה שכטר לפני שנתיים לאחר 24 שנות פעילות.

המאמנות מהטלוויזיה  

כשמלאו לשמעון 18 שנים והוריו חיפשו עבורו ישיבה גבוהה, הם גילו, להפתעתם, שכל הדלתות נסגרות בפניהם. "אף אחד לא הסכים לקבל אותו. בתקופה הזו הוא כבר ישב בכיסא גלגלים והייתה לו פיליפינית צמודה. הם פחדו ואני יכולה להבין את זה. לאט-לאט הוא איבד את כל היכולות שלו. הוא לא יכול היה ללכת, גם להניע את הידיים בקושי, הוא היה צריך טיפול מסביב לשעון. חיים בעלי ואני פנינו לכל הרבנים המפורסמים ולכל בעלי ההשפעה בעולם הדתי, לא ויתרנו. לבסוף קיבלו אותו לישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, ומהרגע שהוא נכנס לשם הם הבינו עם איזו דמות יש להם עסק, והכל היה אחרת.

"שמעון היה אציל נפש, הישיבה שלו בכיסא הייתה זקופה. הוא מאוד אהב ללמוד, הוא היה נשמה מאוד מיוחדת וכולם הלכו שבי אחריו. הם ערכו תורנות בין כל החברים שלו בישיבה. אחד מביא אותו לתפילה, אחד נותן לו ארוחת בוקר, והכל באהבה ענקית, הוא אהב מאוד להיות שם. בעלי ואני נאבקנו על מנת שיהיה לו הכל".

שכטר הייתה מסיעה את בנה כל יום לישיבה והתחילה להרגיש את הקושי. "הבנות שלי כבר היו נשואות, היו לי נכדים, והרגשתי שמאוד קשה לי. התקשיתי לקום בבוקר, כי הלילות ששמעון עבר היו מאוד קשים. כבר לא היה לו כוח, הוא היה מתפלל בבית ואם חלילה הוא חשב שהוא טעה במילה הוא היה חוזר שוב ושוב. הוא היה מסיים להתפלל בעשר בבוקר. היינו מגיעים לישיבה והייתי צופרת לחברים שלו שיצאו לקחת אותו. הייתי רואה איך הם מרימים אותו כמו שק ובוכה כל הדרך חזרה הביתה. בערבים היינו בעלי ואני יושבים לבדנו וצופים בטלוויזיה, הרגשתי שאני חייבת עוד משהו בחיים שלי. הייתה תוכנית של שתי מאמנות שיש להן קבוצה בשיקאגו והן מעבירות אותה תהליך".

"בבר המצווה של הנכד שלי נסענו לסוף שבוע, ושמעון לא חש בטוב. הוא קדח מחום, ואני נקרעתי בין השמחה של הנכד שלי לכאב של הילד שלי. כשחזרנו הביתה, נסענו לבית חולים. הוא אמר שעכשיו הוא מרגיש בטוח"

שתי המאמנות תפסו את תשומת ליבה של שכטר. היא החליטה לצאת למסע אחר במטרה להיות מאמנת אישית וניגשה למיונים של "תות תקשורת" בניהולו של אלון גל.

היא מספרת: "שמעון והמשפחה מאוד תמכו בי ושמחו בשבילי. במקביל, מצבו הגופני של שמעון הלך והחמיר. הוא לא רצה לאכול, הוא רזה מאוד, הדיבור שלו הלך ונחלש, אבל אני לא ראיתי את זה, לא רציתי לראות את זה. בבר המצווה של הנכד שלי נסענו לסוף שבוע, ושמעון לא חש בטוב. הוא קדח מחום, ואני נקרעתי בין השמחה של הנכד שלי לכאב של הילד שלי. כשחזרנו הביתה, נסענו לבית חולים. הוא אמר שעכשיו הוא מרגיש בטוח. הוא אף פעם לא התלונן ולא שאל למה זה קורה לי. מצבו הידרדר ומיד חיברו אותו לחמצן. החתן שלי נשאר איתו לשבת, ואנחנו חזרנו במוצאי השבת. דיברנו איתו ושרנו לו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל'. זו הייתה הפרידה שלנו ממנו".

המיונים לתות תקשורת

שמעון שכטר נפטר בשנת 2007, בן 26 במותו. אל ההלוויה שלו הגיעו חבריו באוטובוסים. "זכור לי במיוחד שבעודנו צועדים אל בית הכנסת המרכזי, בתי אמרה לי להסתכל אחורה, לראות כמה אנשים הגיעו בשביל שמעון שלנו. רב הישיבה שלו ספד לו: 'אמנם אני הייתי ראש הישיבה, אבל אתה היית ראש הישיבה שלי'. הסבל היה בלתי ניתן לתיאור, אין לי מילים להסביר אותו".

ובתוך החושך הזה, נזכרה שכטר במיונים הקרובים ל"תות תקשורת" שקרבים להגיע.

"קמתי מהשבעה ביום שישי והמיונים התקיימו ביום שלישי. בעלי היה שבועיים לפני מבחני לשכת עורכי הדין. התקשרתי לתות ואמרתי שקרה לי אסון ואני לא אוכל להגיע. כמה דקות לאחר מכן התקשרה אליי בחורה ששכנעה אותי להגיע למיונים. זה היה הרגע שבו עשיתי את הקפיצה מהבור של הבורות למעלה. עצם זה שהגעתי לשם הראה להם שאני יכולה להיות מאמנת טובה. חיי ניצלו בזכות ההכשרה שעברתי. אמנם שלושה חודשים הייתי כמו זומבי, לא הוצאתי מילה מהפה, אבל לאחר מכן כשסיפרתי את שעבר עליי, הבנתי איזה נזק זה עשה לי לשמור את הכל לעצמי, היה לי כל כך הרבה לפרוק".

חיים עבר את מבחני הלשכה והיא החלה לעבוד בתור מאמנת. "לאט לאט, איכשהו, חזרתי לעצמי, המשפחה שלנו מאוד התאחדה. כולנו סבלנו, בעלי היה מאוד קשור לשמעון, כולם היו רגילים לראות אותו הולך עם הכיסא לבית הכנסת, אבל התרוממנו. סיימתי את ההכשרה ועברתי את המבחן שלי בצורה טובה. כל כך שמחתי, ושנייה אחר כך התפרקתי בשירותים. גיליתי בעצמי את המקום של לעזור לאנשים, ואין לתאר כמה שזה עשה לי טוב. פיתחתי את הקריירה שלי והתחלתי לחשוב מה אני עוד יכולה לעשות. התחברתי לעמותת 'צעדים קטנים' (למען חולים בניוון שרירים). העברתי שם סדנה להורים לילדים שחולים בדושן. המשכתי בעבודה פרטנית ובקבוצות, למדתי המון על העולם ועל עצמי. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאסור להסתיר, חייבים לפתוח הכל ולשתף בכל".

"כשאני חושבת היום על הנסיכה המפונקת שהייתי בבית הוריי, אז זו הייתה הנקודה שבה הכל השתנה. מאז ששמעון היה קטן הרגשתי שמשהו לא בסדר. התחננתי בפני האחיות בטיפת חלב שנעשה בדיקות. עם תחושות של אמא אי אפשר להתווכח"

היו אנשים שאמרו לשכטר, שמה שקרה לה זו מתנה. אבל היא לא מוכנה לקבל את זה. "הילד שלי היה ילד מתנה. מה שקרה לי הוא בכלל לא מתנה, אני לא מוכנה לראות את זה כך. זו אולי גזירת הגורל. אבל חיי לא נגמרו, אני אוהבת את החיים, עדיין רוצה להמשיך לעשות ולפעול, ואין בזה קשר לכמות האהבה העזה שהייתה לי לילד הזה. שיתפתי אנשים וראיתי שהם מקבלים כוחות מהסיפור שלי, שהם מבינים שאפשר לצאת מהחושך.

"החלטתי שאני פותחת סדנה להתמודדות עם שכול ואובדן, שיתפתי את אלון גל והוא נתן לי את ברכתו. צילמתי סרטון שמספר את הסיפור שלי, ואני כבר מחכה לצאת לדרך. אחרי שעוברים את הנורא מכל, אנשים חושבים 'מה כבר יכול לקרות לי?' זה לא נכון, אסור להפסיק. אני מרגישה שגם אני וגם המשפחה שלי חייבים להמשיך קדימה, לא ידעתי שיש בי כוחות כאלה".