הכל בזכות טושטוש

"תארי לך, שאת חיה חיים שלמים עם אדם, ופתאום באמצע החיים, את מגלה שהוא אמן", אומרת לי רונית מויאל, אשתו של אייל מויאל, צייר ואמן קולאז'. מגיל 20 הם ביחד. לא נפרדים. היא חשבה שהיא יודעת עליו הכל, אבל הוא הצליח להפתיע אותה. מויאל הוא יוצר בנשמתו, עד לאחרונה דרכו הייתה כתיבה. כ-20 שנים שימש עיתונאי מצליח, עד שיצר האמנות גבר עליו.
אייל מויאל, 49, תושב קרית מוצקין, נשוי באושר לרונית, חשבת שני אגפים בעיריית חיפה ולהם שתי בנות מקסימות, דניאל ועדן. שנים רבות היה מויאל שקוע בעבודתו האינטנסיבית והמאתגרת, ורק לאחרונה התוודע לכישרון שניחן בו.  "הגעתי לעולם התקשורת לפני 20 שנה, מאז עבדתי בשישה עיתונים. עשיתי כמעט הכל, עבדתי ב'הד הקריות', ברדיו חיפה, ברדיו צפון, הייתי פרשן פוליטי, כתב פלילי, הוזמנתי לתוכניות בוקר ונגעתי כמעט בכל תחום אפשרי בעולם התקשורת".
אסון הכרמל ומלחמת לבנון השנייה
כחלק מעבודתו כעיתונאי, סיקר מויאל אירועים מורכבים שנחקקו בתודעה הישראלית. "הייתי כתב לענייני פלילים ברדיו בחיפה בימי אסון הכרמל. דיווחתי מהשטח במשך ארבעה ימים שלמים. זכור לי במיוחד אסון אוטובוס הסוהרים. סיקרתי מדניה וצפינו על צלע ההר העולה באש. רצינו להתקדם לשטח הבוער ולפתע ראיתי את אייל ברקוביץ. החלטתי לחכות ולראיין אותו. אז התחילו להגיע ידיעות על האסון שהתרחש. בשנת 2006 עבדתי ב'ידיעות חיפה'. לאורך מלחמת לבנון השנייה דיווחתי מהשטח והגעתי לזירות לא פשוטות, אחת מהן זכורה במיוחד, במוסך הרכבת שבו נהרגו שמונה עובדי רכבת ישראל. זו הייתה תקופה מאתגרת ועבודה מרתקת, אבל היא מאוד שוחקת ועם הזמן מאסתי בה. אני עדיין מאוד אוהב לכתוב, אבל כתיבה אחרת".

את הצורך ליצור יש מאין, גילה מויאל בזכות טושטוש, כלב המשפחה האהוב, שמת בקיץ האחרון בשיבה טובה. "הכל התחיל בזכות הכלב שלי. הייתי מסתובב איתו ברחובות ורואה בצידי הדרך את הדברים שאנשים זרקו, דברים יפים מאוד. התחלתי לאסוף אותם, וליצור מהם דברים חדשים. פרסמתי את התוצרים ברשתות החברתיות וקיבלתי תגובות מכל רחבי הגלובוס. התגובות היו אוהדות ומפרגנות. היום אני מעלה את היצירות שלי לעשרות אתרים בכל רחבי העולם ומקבל תגובות והצעות מגלריות במוסקבה, ניו יורק ויעדים נוספים. ככל שהמייל שלי, מוצף הלב שלי מתרחב מאושר".
רדיו וינטג' בשביל האישה
המחסן של מויאל מלא באוצרות שאחרים השליכו. בזכות טביעת העין הייחודית שלו הוא מצליח להפיח חיים חדשים ברהיטים ותמונות שאחרים ויתרו עליהם. רונית, אשתו של אייל, לא תשכח את היום שבו היא חזרה מהעבודה וגילתה את היצירה הראשונה של בעלה תלויה על הקיר. "הדבר הראשון שהוא יצר זה קולאז' יפהפה עם תריסים. אני זוכרת שהגעתי מהעבודה והייתי בשוק. פתאום הבנתי שאני חיה עם מישהו שלא מפסיק להפתיע אותי. בליל שישי אחד רציתי לרכוש רדיו בסגנון וינטג' מהאינטרנט. הוא עצר אותי ואמר לי שהוא יכול לעשות לי רדיו בעצמו. פתחתי עיניים בשבת בבוקר, ובווטסאפ שלי הופיעה תמונה של רדיו. יצאתי לחדר העבודה ומצאתי אותו שם. במשך כל הלילה הוא יצר בשבילי רדיו".
מויאל יוצר ומצייר בטכניקות שונות, בשלל סגנונות, כשהאהוב עליו הוא סגנון האבסטרקט. הוא מפליג בדמיונו למחוזות רחוקים, ובזכות היצירתיות המופלאה שלו הוא מצליח להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. "אני עושה דברים לא נורמטיביים באמנות שלי. כל אחד והטירוף שלו. אמנים חייבים להיות קצת מטורפים כדי לראות חתיכת עץ, ולדמיין אותה בתור משהו אחר".

העוקב מטהרן
חמש יצירות של מויאל מוצגות בימים אלה בתערוכה שנפתחה בשבת האחרונה בבית האמנים על שם שאגאל בחיפה של האוצר בני בן עקיבא. "נושא התערוכה הוא שואה וזיכרון. אני מציג בתערוכה הזו חמש עבודות, ארבע מתוכן הן סדרה. שמות היצירות הן עפר ואפר, משואה לתקומה, ניצחון הרוח והתפוררות. כל תמונה מספרת על מצב מסוים מתקופת השואה ועד היום. אני זוכר את עצמי מתעניין בנושא השואה עוד בתור ילד צעיר. זה תחום שמעסיק אותי מאז שאני ילד קטן, ועד היום אני צופה המון בערוץ ההיסטוריה".
ברשתות החברתיות זוכה מויאל לחיבוק גדול, אפילו מאיראן. "החשיפה שאתה מקבל באינסטגרם ובפייסבוק היא מדהימה וחייבים לנצל אותה. תוך דקות אתה מקבל על היצירות שלך תגובות ופידבקים. התחיל לעקוב אחרי העמוד שלי בחור מטהרן, זה הדהים אותי. זה יתרון אדיר של הרשת. לא צריך להירתע מהחשיפה הזו, גם כשהיא נוגעת ליצירות שקרובות לליבי. פעם לא הייתי עושה את זה, אבל הגיל עושה את שלו, היום פחות מעניין אותי מה אחרים יחשבו".
האמנות לא עוזבת אותך
מויאל חולם על היום שבו לא יצטרך לעשות דבר מלבד היצירה, ובינתיים מרגיש מסופק מהמילים החמות שנשלחות אליו מעבר לים. "הדברים קורים מעצמם ואין לדעת מה יוליד יום. החלום שלי הוא להפוך את התשוקה הזו למקצוע הראשי שלי ושאוכל להתפרנס מזה. אני כרגע מתרכז באמנות שלי ומקווה להגיע עד לארצות הברית, שם מכבדים אומנות ישראלית שהיא ברובה אמנות מופשטת. הדברים קורים תוך כדי תנועה. אני מקבל הצעות ותגובות שנותנות לי מוטיבציה להמשיך. רק אתמול פנתה אליי אישה מחו"ל, שהרגישה תחושת הזדהות חזקה מאוד עם אחת מהתמונות שלי. היא הודתה לי ששיתפתי את היצירה שלי עם העולם. זאת תחושה שקשה להסביר. מה שבטוח, גם אם אצליח בכל העולם, אני תמיד אשאר אני".

הוא יודע שאין לו דרך אחרת מלבד להמשיך, כי החיידק, לדבריו, לא ייעלם לעולם. "האמנות היא חיידק, ואני יודע שלא אוכל לחיות בלעדיה. אהבתי את הכתיבה, את העיתונות, את הפוליטיקה, אבל האמנות היא אחרת, היא לא עוזבת אותך. אחרי שטושטוש הכלב שלנו מת, לא יכולתי לעסוק באמנות במשך שלושה חודשים. הוא היה אצלנו מגיל חודש, ממש כמו בן משפחה, הילדות שלנו גדלו איתו וההשראה לרוב הטורים הגיעה מנקודת המבט של הכלב. לאחר שנפטר בגיל 18 וחצי הרגשתי מרוקן, הפסקתי ליצור. אבל ההשראה חזרה אליי, כי ברגע שנדבקת בחיידק, לא תוכל להיגמל".