צילום: טליה בן סבו
צילום: טליה בן סבו
עשר שנות איסוף ומיפוי חומרים לצד התמודדות עם חוויות ילדות במחנה הריכוז באינדונזיה הביאו לעולם ספר ייחודי, מרתק, המאיר באור מיוחד פינה חשוכה בימי האנושות מלחמת יפן,w w t ובני האדם ששילמו מחירים קשים מנשוא. "אני אוחזת בספר חיי מלאת התרגשות וחשה כי השליחות שהצבתי לעצמי, להביא את סיפורו של דור, סיפורה של תקופה, הושלם" אומרת ד"ר ג'נט, אשר ספרה " אורזת זיכרון וגעעגוע" יצא לאור בהוצאת ספרי האיכות: "עכשיו אפשר".
.
"ספרי, "אורזת זיכרון וגעגוע ", הוא בבואה והשתקפות של ילדותי המיוחדת באינדונזיה," אומרת ד"ר ג'נט נאמן – דה יונג, מי שהגיעה לישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים כמתנדבת בקיבוץ, ומאז קשרה גורלה עם מדינת ישראל.
"תהליך כתיבת הספר החל כתיעוד זיכרונות ילדותי, פיסות חיים, רסיסים של זיכרונות, הבזקים של אירועים אשר התלכדו לכדי ספר מיוחד וייחודי זה.
אין המדובר בספר היסטוריה קלאסי כי אם בספר המספר את קורות חיי משפחתי בתהליכים העולמיים שהתרחשו בתקופת ילדותי, נערותי.
הספר בנוי באופן כרונולוגי, ברם, עיקר הספר הוא חשיפת חלקים גדולים מתוך יומנים וסיפורים מהספר: 'כך קרה לנו', אוסף יומנים של נשים במחנה הריכוז היפני באינדונזיה, במלחמת העולם השנייה, אומרת ג'נט ומוסיפה,
יומנים מיוחדים אלה הינם מסמכים היסטוריים, עובדתיים המתארים תקופה באנושות.
לצד העובדות על מה שאירע, ניצבות במלא עוזן ובעוצמתן חוויות והרגשות אישיות.
חשתי כי ליומן יש משמעות גדולה וערך רב בו אדם מבטא את הרגשות האינטימיים ביותר שלו, שיח מרתק ומבטא נאמנה את התחושה כאילו כותב היומן מספר לחברו הטוב ביותר את המציאות כהווייתה ואת צפונות ליבו, על כן צריך להתייחס בכבוד.
הייתי ילדה בת שלוש כשפרצה באינדונזיה מלחמת העולם השנייה.
השנים במחנה הריכוז היו שנים רעות עבור הבוגרים, אך עבורנו הילדים החוויה זכורה באופן אחר, היות ולא היה לנו מושג איך העולם היה "צריך" להיות.
הילדים מכירים את המציאות בה הם חיים כמו המצב הרגיל, "ככה זה". אינם מכירים מצב אחר, וזהו קנה המידה של הילד.
על אף הבחנה זו, ברור כי תחושותיו ורגשותיו של הילד, ילד ה-"ככה זה" מושפעות ונגזרות מהתנהגות המבוגר המשמעותי החיים עימו, התמודדותו, עם המציאות, הבעת רגשותיהם.
זכיתי, לשמחתי, והיום בפרספקטיבה וממרחק הזמן, אני יודעת כי אימי היקרה והאהובה, הייתה אישה חזקה, מאוד פרקטית, עם שתי רגליים על האדמה, מציאותית ועניינית, אף פעם לא התלוננה או קיטרה.
אימי הייתה אישה חמה, אכפתית ומסורה דאגה וטיפלה בנו היטב.
אימי אמנם לא מילאה במחנה הריכוז תפקידים מרכזיים, תפקידה המרכזי אליו התמסרה במלא כוחה, היה הגנתה עלינו, ילדיה, משפחתה.
אמא הסבירה לנו מה שיכולנו להבין, הובילה אותנו ברגישות ובאחריות בתקופת מחנה הריכוז.
אבא שלי היה כל עולמי, האיש שהשפיע עליי יותר מכל הסובבים אותי, התגעגעתי המון לאבא שלי.
בחרתי לפתוח את ספר חיי, בתחנה הראשונה בתחנות חיי במסע הארוך ובפרק על בית הוריי.
בספר שילבתי מכתבים שההורים כתבו הביתה, להולנד. בעיקר חילופי מכתבים של אבא שכתב לאחיו הגדול, יופ, שגם כמו אבא היה רופא.
חלופת המכתבים מעניינת לא רק כדי להבין את רוח הזמן, אלא בעיקר מכתבים המבטאים בברור את מחשבותיו, דעותיו, והרגשותיו.
שלא כמו אבא, אמא בחרה דרכים אחרות להתבטא ולא בדרך המכתבים. את האוצר הבלום הזה, את כל המכתבים האלה, יופ שמר וקיבלנו אותם מבנו, אחרי מות הוריי.
אנו מאוד שמחים ומוקירים על המכתבים שנשמרו והיו לנו זיכרון עובדתי מימים אחרים, שהיו ואינם. בעיניי המכתבים הינם פנינים.
ברשותי מצוי מכתבו של פיט, האח הצעיר של אבא, אשר במלחמה היה מפקד צוללת, והיה לו תפקיד מכריע בחיי אבא. דודה של ד"ר ג'נט, פיט, מפקד הצוללת , היה לימים ראש ממשלת הולנד.
"למרות הכל ואף על פי הייתה לי ילדות מאושרת באינדונזיה היפהפייה והמעניינת."
ד"ר ג'נט קשרה את גורלה עם מדינת ישראל הצעירה, כאמור עם תום לימודי הרפואה בהולנד הגיעה כמתנדבת לקיבוץ הראל , שנה לאחר ששבה להולנד חזרה לישראל כרופאת משפחה כדי לסייע בטיפול באזרחי המדינה, היא נשאה ללוי בקיבוץ עין דור , שהיה אהבתה הגדולה וחברה הטוב ביותר, ילדה את ביתה ענת, אחות בפגיה בבית החולים "העמק" וסבתא מאושרת לשני נכדים.
זה עשרים שנה שד"ר ג'נט מנהלת את מפעל הבובות "דרלי", בו מייצרים הפנסיונרים בקיבוץ בובות מקסימות ומכהנת אף כראש וועדת תרבות לפנסיונרים בקיבוץ.
עד להתפרצות מגפת הקורונה השתתפה בכל שנה במפגש משפחתי בהולנד, עם המשפחה המורחבת .
מאושרת ושמחה על החלטתה לתקוע יתד בישראל ואמרת: "זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שלי, אני אוהבת את מדינת ישראל."
ד"ר ז'נט הודתה לביתה ענת שהייתה חלק משמעותי במסע כתיבת הספר וכן לעורך הספר ומנכ"ל ההוצאה לאור "עכשיו אפשר", עמנואל בן סבו , על הוצאת הספר האיכותי.
