לפני קצת פחות מ- 7 שנים, באוגוסט 2010, נסע אבנר לבב לפולין עם משלחת של בית הספר אורט רוגוזין מגדל העמק, שם הוא מלמד ומרכז כבר שנים ארוכות את מגמת האומנות. בפעם הראשונה בחייו עמד לבב מול שרידי הזוועות והסיפורים האישיים מאחורי המילה שואה שנושאת עימה מטען כל כך כבד. בעקבות המסע האישי המטלטל הרגיש לבב צורך לספר את זיכרונותיו כילד להורים ניצולי שואה. מילד שהפך לנער ומבוגר הוא מספר את סיפור משפחתו מזווית ראייתו שלו כדור שני כחלק ממופע מקורי שכתב "מסביב גן עדן", במסגרתו הוא שוזר סיפורים מרגשים, משחק, מולטימדיה, שירה ונגינה שנכתבו והתגבשו למופע אחד מרתק ומרגש גם יחד המוגשים על ידו.
המלחמה תפסה את הוריו של אבנר לבב ברומניה שם חיו בעיר השלישית בגודלה ברומניה יאשי. אביו, שלמה לבב, נולד כבן יחיד לאב שנעלם מחייו בגיל שנתיים ולאם שלא העניקה לו חום ואהבה יתרה ואף סבל ממנה ומאביו החורג מהתעללות פיזית עד כדי מכות רצח כדבר שבשגרה. בגיל 10 החל מסעו כאשר עבר לגור אצל דודו, אחד החזנים המפורסמים של העיר שם למד אביו שלמה ב"חדר" אך כעבור זמן קצר סולק משם לאחר שבספר התורה ממנו היה אמור ללמוד נמצא ספרו של אבי המרקסיזם, קארל מרכס.
מהבושה נאלץ אביו לעזור את בית דודו ולעבור לבית חברו ובשנת 1941, בזמן הפוגרום הגדול ביקש לחזור לבית אימו כדי להסתתר אך זאת סירבה להכניס אותו ולמעשה הפקירה אותו לחיי אומללות. במהלך המלחמה נאלץ להתחבא בתעלות ביוב שם נתפס ונלקח ל'רכבת המוות' שם חזה באנשים נמחצים למוות. לאחר שניצל מ"רכבת המוות" שרד שלמה את עבודות הכפייה והצטרף לארגן "דרור" שעסק בעליית יהודים לישראל.
אימו אלקה גדלה בעיר סוצבה ובמהלך המלחמה גורשה מרומניה לטרנסניסטריה שבאוקראינה שם איבדה את הוריה שמתו מחיידק הטיפוס ונותרה לבדה עם אחיה משה. למרות שהייתה במצב של תת תזונה היא ואחיה הצליחו לשרוד את המלחמה, חזרו לרומניה והחליטו לעלות לישראל. המפגש הראשון של הוריו התרחש על אניית המעפילים שנתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. למרות התלאות הבלתי נגמרות נישאו השניים באי השכן ורק מאוחר יותר הצליחו לעלות לישראל.
משואת הגרמנים למושבה הגרמנית
ילדותו של לבב הייתה כולה סביב השואה. כבן לניצולי שואה ושכנים ששרדו את השואה במושבה הגרמנית אלוני אבא, עם בתי טמפלרים ובית קברות גרמני הממוקם בכניסה למושב, שם היה משחק עם חבריו, בייחוד ליד 'הקבר של היטלר'. "היינו בטוחים שהוא קבור שם. עד כדי כך נושא השואה היה בתוכנו. לא הבנו מהי השואה, מהם המספרים הצרובים על ידיהם ובתור ילדים הכל היה מעורפל עבורנו", מספר לבב ומוסיף כי דרך אחת להתמודד הייתה לצחוק על המוזרויות שלהם כמו שרק ילדים יודעים. "במהלך המופע אני מספר איך זה לגדול בבית של ניצולים, האווירה הכבדה התחושה שהדיכאון יוצא מקירות הבית כמו הדים מה שהוביל אותי לברוח לפנימייה כדי להיות רחוק מהם, מהשקט הכבד והלא מוסבר ומהאובססיה הבלתי נשלטת של אימי שהייתה רודפת אחריי עם האוכל לכל מקום". כדי להסתתר מפני אימו היה מתחבא במטוס 'המוסקיטו' האמיתי שמוצב במושב וזאת למרות הידיעה הברורה שלאחר מכן יבואו המכות בחגורת עור שנועדה ללמד אותו ש'לא נעלמים'. "במהלך חייה הכירה אימי אנשים שנעלמו במסעות בשלג הכבד ואם אתה נעלם משמע אתה מת, אבל לך תבין את זה כילד". במהלך המופע מספר לבב גם על אחיו, ראובן, שהיה בדיוק כמוהו, בעל נפש של אומן והתמקד בציור ואף זכה בפרס אירופה. "אחי היה שונה ואולי הזוי בעיני הבריות, וזאת אולי בעקבות השואה שלבטח הייתה 'חרוטה' גם בגופו ובנפשו. את סיפור הדור השני אני מספר מעניי ומעיניו של אחי שלצערי לא זכה לראות את המופע הסופי לאחר שנפטר בטרם עת".
ואכן, בעקבות החופש היצירתי שמעניקים לבב ומורי האמנות בבית הספר נחשבת המגמה למובילה שזכתה בפרסים שונים והוציאה מתוכה אמנים צעירים רבים שהמשיכו ללימודים בבתי ספר גבוהים לעיצוב וביניהם בצלאל, שנקר ועוד. "אמנם זכינו בתחרויות אך זה פחות חשוב. יותר חשוב לי שהתלמידים מרגישים במגמה בית חם, כל הצוות חם ואוהב ונותן מענה רגשי לילדים בגיל ההתבגרות ובזה הייחוד שלנו" אומר לבב ומוסיף: "אני מאוד אוהב את מגדל העמק, הנוער חם ומחזיר אהבה. אני גם מלא הערכה לראש העיר אלי ברדה שתמיד מעורב ולא מפספס אף תערוכת סוף שנה שם הוא נפגש עם תלמידים, שואל על היצירות שלהם ותמיד המפגש איתו מוביל להתרגשות גדולה ואף דמעות".
עבור לבב אין ספק שהשואה השאירה חותמה על הדור השני שחייב להעביר את סיפורו של הדור הראשון והשני הלאה לדורות הבאים. "ראיתי חובה מוסרית להעביר את הסיפור. כיום כמעט ולא נותרו ניצולים ולכן אסור לנו ולילדינו לשכוח".
כדי לעשות זאת הוא כתב מופע אישי מרגש העוסק באספקטים מגוונים של הדור השני וכולל בעיקר חומר מקורי של סיפורים ושירים אותם כתב בעצמו והלחין אורי בר וביניהם שזורים מייצגי ווידאו ארט וציורים של לבב ואחיו ראובן ז"ל, שציירו את השואה דרך עיניהם כאשר ביקשו להשתחרר מהמטען הכבד שצברו בילדותם. "מעבר לתיעוד החשוב, המופע הוא גם סוג של תרפיה שנועדה לשחרר תחושות וכאב. בסוף כל הופעה מתקיים דיון ביני ובין הקהל. אני מדבר על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות, על קבלת השונה, קבלת המיעוט ועוד ואילו בני הנוער כמו גם המבוגרים שרואים את המופע שואלים שאלות ומגלים סקרנות למה שהתרחש", מספר לבב, "הדיון גורם לי לפרוק את הכאב אך במקביל גם מהווה תיעוד לדורות הבאים".
מאז כתב את המופע הספיק לבב להופיע בפניי מאות תלמידים טרם יציאתם למסע החיים בפולין, תנועות נוער, משלחות נוער, חיילים, ערבי שואה ומפגשים עם ניצולים אך עושה רושם שהמופע שסגר עבורו את המעגל האישי היא זה שעלה ברומניה המדינה בה נולדו הוריו. "המופע בקלוז' ברומניה היה ללא ספק סגירת מעגל עבורי אבל השנה אני מתכוון לרשום פרק נוסף כאשר אופיע בעיר יאשי, מקום הולדת אבי ברומניה. זה יהיה עוד ניצחון שלי כבן העם היהודי".
